מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

פתאום קלטתי שאני בלתי ניראית.

מסתבר שאני לא איזה כוסית כזאת שכולם יסובבו את הראש אחריה. מסתבר שאני סתם אישה רגילה, אפרורית למראה. בפנים הכל רוגש וסוער, אין רגע שקט. יש בפנים מיליוני עניינים – חיים שלמים, עולם ומלואו, רק צריך להתקרב ולהקשיב, להביט ולקחת. אבל מי שלא מתקרב ונוגע, לא ידע. אני מרגישה כמו הפרי הבשל הזה שמבחוץ נראה עטוף וחלק, אולי סתמי – נו, עוד פרי אחד בערמה. אבל בפנים עסיסי ועשיר, רטוב ושופע, מלא טעמים ומרקמים, פלוס כמה הפתעות – אני מודה. לא תמיד קל לעיכול - אני מניחה. אוח. אני עומדת להתפוצץ בכל רגע. מספיק שמישהו יעשה חתך קטן וכל הקליפה תקרע והפנים ישפריץ בעוצמת מגה-סופר-ג'יגה והמון פרי יהיה בכל מקום מסביב. אבל מבחוץ אני נראית סתם אחת. איזה סתם אחת?! לא רואים אותי בכלל.

ואני יודעת כבר, כי למדתי וניסיתי, שיש לי המון כוח ואומץ. והפחד – לא מפחיד אותי, אולי רק קצת, בדברים מסויימים, אבל באחרים הוא לא מפחיד אותי ולא יעצור אותי. אני לוקחת אותו איתי. מסתכלת לשדים האלה ישר בעיניים, כי לברוח מהם כבר לא שווה לי.

אה, כן, יש דבר אחד שמאוד מפחיד אותי: שכל זה ישאר בפנים ולא יצא אל אויר העולם, לא יראה אור יום. שאהיה זקנה לפני הזמן, שאףחד לא ישרוט את הפרי הזה, והעסיס לא יצא החוצה (טוב, זה לא שהעסיס הזה לא יוצא אףפעם. הוא יוצא בכמה וכמה מקומות בחיים שלי: עם חברים וחברות ואפילו בעבודה, כשאני מלמדת בעיקר, אבל עכשיו אני רואה רק את החצי הריק של הכוס, לכן כל זה לא נחשב...). הוא יוצא בעיקר במחשכים, במה שאני קוראת לו "ממלכת הלילה" שלי. וכשניסיתי להיות "מלכת הלילה" לאור היום, לתת את עצמי פה על פני האדמה, בתוך מערכת יחסים שפויה, נורמלית, יומיומית, לא באיזה משהו הזוי ובלתי אפשרי לקיום, לא בתוך משהו שמגדיר את עצמו מהקצוות, אלא משהו ששייך לאמצע – אז זה לא הצליח. לא יודעת למה. בעצם לא ממש דיברנו על זה, אז אין לי ממש הסברים ותובנות. מה שהייתי רוצה זה להגיע למקום, לאיש ולזמן שבו אוכל להיות מלכת-הלילה, שבו הפרי הזה יוכל להאכל ואפשר יהיה להתענג על כל ביס אבל לאור היום, בדברים הרגילים. לא חייבים (למרות שאפשר) עם כל השגעונות.

ומה שעוד רציתי להגיד זה שלא רק שאני בלתי ניראית, זה שאין סיכוי שמישהו, בכלל, לא רק גברים, אנשים בכלל, יראו אותי, כי אני מסתתרת במסלולי החיים הקבועים והסגורים שלי. ואם יש פתח, כמו היום לדוגמא כשנסעתי לתל-אביב אבל ביטלו את השיעור, ויכולתי לפגוש, להראות, לבלות – בחרתי להתגנב חזרה הביתה, עם שני פסים עצב משני צידי הפה.

פעם הייתי יוצאת ל"מופעי מלכת הלילה": תיפוף, ריקוד, במועדון. היום לא בא לי על זה בכלל, כי מלכת-הלילה רוצה לחיות לאור-היום ובפשטות. במכולת, בסלון, בספריה, בסרט קולנוע, במופע מוזיקלי (עמיר לב במוזיקה לבנונית ביום חמישי בחיפה, לדוגמא), בארוחת ערב של ביצה מקושקשת, עגבניה וקוטג', בסקס מלא אהבה ותשוקה, בטיול חורפי למדבר. כאלה דברים. שם היא רוצה להיות, לא במרתפים חשוכים, או בסדנאות איזוטריות. והיום שמתי לב עד כמה המסלולים של החיים שלי סגורים ומוגבלים. אףחד לא יכול בכלל לראות אותי או לפגוש אותי: בית-פסיכולוג; פסיכולוג-עבודה; עבודה-בית; בית-לימודים; לימודים-עבודה; אולי מדי פעם איזו יציאה מרגשת לאסיפת הורים. וואו. ובעבודה שלי אני פוגשת בעיקר נשים. נשים כעמיתות ונשים כלקוחות. מקסימום איזה בעל צעיר והלום הורות-ראשיתית. סטינג מאוד מצומצם.

אני פוחדת שאם אחיה את חיי הרגילים, הזעיר-בורגניים, אלך לאיבוד. מלכת הלילה תמות, תתנוון, תעלם. ומה יהיה עלי אז? מה ישאר ממני? אהיה כמו המכשפה ההיא ב"קוסם מארץ עוץ" שנמסה בגלל המים i'm melting i'm melting...  מצד שני, אם אחיה את מלכת הלילה, איך בדיוק אשלם במכולת? מי יעזור לילדים שלי להכין משלוח מנות, או לתפור צמר-גפן על תחפושת הכיבשה שלהם? איך ממזגים, משלבים, איך ממשיכים לחיות עם הרגלים על האדמה והראש בעננים? (ומה עושים עם הידיים במצב הזה?)

ומרוב שהרגשתי בלתי-ניראת נכנסתי לחנות אתמול וקניתי בגדים כוסיים לאללה, שיקח קצת זמן עד שאעיז ממש לצאת בפול-לוק איתם, אבל עם המכנסיים, החגורה והג'קט כבר העזתי היום, אבל עדיין הייתי בלתי ניראת.

ובמחשבה נוספת - הכתיבה היא הדרך שלי להראות.

רואים אותי?