מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

חלמתי חלום נוראי:

שהבן האמצעי שלי, דווקא זה הפגיע יותר מבין שלושתם, נחטף, או נעלם. בחלום גרנו באיזה קיבוץ (ועל זה יאמר "חה"...), ופתאום הגדול בא אלי מבוהל ואומר לי שהאמצעי נעלם כבר כמה שעות ושכל הקיבוץ בחיפושים אחריו. הוא בעצמו היה דאוג מאוד. ואני - כזאת דפוקה - הייתי עסוקה במשהו ולא יכולתי לעצור ולהתפנות לחפש אותו. אוח, כמה נורא. איזה חלום זוועתי. בסוף יצאתי החוצה, וכולם מחפשים אותו כבר שעות רבות, וברור שמשהו באמת רע קרה לו. פתאום מגיעה מונית ומרחוק אני רואה יד מתנפנפת לה בתוך המונית ואני יודעת שזה הוא. המונית עוצרת והוא יורד וכולו עצוב ופגוע ואלוהים יודע מה קרה לו. המונית פשוט נוסעת, ואני לא זוכרת ולא מספיקה לשאול מאיפה הוא (הנהג?) הביא אותו, ואיך הוא מצא אותו וכלום. אנחנו עומדים ומתחבקים שעה ארוכה, חיבוק קרוב, ממש הרגשתי אותו, והוא כלכך עצוב. כאילו עולם ומלואו עבר עליו. התעוררתי במועקה קשה. האם אני מטפלת בו כמו שצריך, האם אני "רואה אותו". האם הוא מקבל את מה שהוא צריך באמת. המורה החנטרישית שלו, הריחוק הפיזי מחבריו, הקושי שלו בלימודים, המשימות היומיומיות שלו, שתמיד קשה לו להספיק הכל ולעשות, גם את מה שהוא אוהב ורוצה, אפילו את המינימום - כי תמיד הוא יעדיף לשחק, וגם אם ישב, זה לוקח לו שעות. למה חלמתי שחוטפים אותו ושרע לו, ושהוא נעלם. ולמה חלמתי שכולם מחפשים אותו חוץ ממני? ומאיפה כל העצב הזה?

כבר כמה פעמים חלמתי שהוא והקטן הולכים לאיבוד בכל מיני מקומות. בעיקר באיזו עיר סבוכת רחובות, ושאני לא מצליחה ממש להגיע אליהם, רק רואה אותם תוהים בין הרחובות והבניינים. אבל חלום כזה כמו בלפנות בוקר הזה לא חושבת שהיה לי אףפעם, בחדות שלו, בבהירות הפרצופים שבו, בעזות התחושות.

ואני כל כך אוהבת אותו, ילד קסם שלי.