מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אין לי כוח להיות מבואסת, אני רוצה להיות שמחה, מלאת חיים, קורנת, סמוקת לחיים ומלאת כוחות עשיה, אהבה וסקס (זה תמיד חביב, לא?). אבל העניין הזה הוא קצת בלי שליטה (האמנם?) והבאסה קופצת עלי בין שניה:

איך שהאקס צלצל להגיד שעוד 1/4 שעה הוא אוסף אותם "ושיהיו מוכנים..." זה תקף אותי. מרה שחורה? לא, זה מוגזם. קוצר רוח, עצב(נות) - כן. נעים לי שהם הולכים וכתבתי ואמרתי את זה אלפי פעמים, אבל יש בהם משהו שמחזיק אותי שפויה, מתפקדת, שמחה. הנה אני בוכה עכשיו. זה לא שאני תלויה בהם - או כך לפחות אני רוצה לראות את עצמי. כלומר, כך תמיד ראיתי את עצמי - אישה עצמאית, אמא במקרה, הילדים אף פעם לא היו "מרכז חיי" או "הדבר הכי טוב שקרה לי". הו לא. אבל פתאום.. בעצם.. זה לא שזה הדבר הכי טוב - זה הרי קשה וכל הבלה בלה של "פעיית האמהות" כמו שצ. קרא לזה כאן פעם. אלא זה שהילדים שלי עבורי הם איזה מיתר שקושר אותי ל.. לְמה? לאדמה. לנורמליות. כן, אני יודעת שזה נשמע קצת מלודרמטי ומוגזם. אני לא בלתי-שפויה, או בלתי-מתפקדת. רק קצת. כנראה קצת כמו כולם, כמו הרבה מאיתנו. אבל החיים שלי, עם הקפיצות המטאוריות האלה בין לתפקד 100% ולבד כאמא-אישה-עבודה-בית-משפחה והופה - היפוך של 360 מעלות כשהם הולכים ואני לבד לבד לבד. אדונית לעצמי, לזמני, למרחב שלי. כל אחת מפללת לזה. אני שמחה שיש לי את זה, בחיי. אחרת כנראה בכלל הייתי מתמוטטת. אבל זה משאיר איזה חלל ריק כזה, פתאומי. בום. תהום. הם הולכים לוקחים איתם את הרעש, המהומה, המצחיקות שלהם, החיבוקים, הריבים, הבישולים ושיעורי הבית ורק הבלגן וכל השאריות חיים שלהם נשארות פה על פני כל הבית, בהידהוד הולך ונעלם. כמו איזה מות קטן וזמני. התחושות לגבי זה באמת מעורבות: מצד אחד זה נפלא- הבית לעצמי, יכולה עד ראשון בבוקר לעשות מה-בראש-שלי. אבל יש לזה גם אפקט לא פשוט עלי: זה מפזר אותי לגמרי, על גבול הפירוק. נשאבת למקום נמוך, פאסיבי, כבוי למדי. כאילו שאין לי על מה להשען או להתפס, שיעצב לי את סדר היום ואת הצָריכים למיניהם. עכשיו, אחרי שהלכו, אני צריכה "להתייצב מול החיים" ובמה-ידי וכוחותי הפנימיים לעשות את מה שצריך לעשות בסוףשבוע הארוך הזה (והוא נראה אביבי למדי, מה שעוד יותר גרוע...).

ולפני שהילדים הלכו היה ריב קטן ביני ובין הגדול וזה בעצם החמיץ את ליבי עוד יותר כי ידעתי שלא נתראה עד יום ראשון. אבל כשהם יצאו לאבא שלהם, הוא ניגש אלי וחיבק אותי בעוז, חיבוק חזק חזק (שוב אני בוכה. פאק).

טוב. אני יודעת שאני קצת צובעת הכל כרגע בצבעי דכדוך שמנוניים ואני גם יודעת שיש בי משהו שאוהב את המצבים האלה, את הדרמה, את עוצמת הרגשות שמעוררת אותי להרגיש (=לחיות). הרי רק לפני כמה ימים (שעות?) הרגשתי אפרורית וגוועה בחיים הרגילים והמתפקדים שלי. אז הנה יש קצת סצנות סוחטות דמעות לגוון ועירור.

אני חייבת להגיע לפחות למסיבה אחת בסוףשבוע הזה, לדעתי זה יאזן את הכל. לפחות לכמה דקות.