פתאום נזכרתי שבתיכון וגם קצת אחרי, הייתי עסוקה בירי חץ וקשת. כן, הייתי אפילו בקבוצה של יהודים וערבים בירושלים שהתאמנו על בסיס קבוע בירי חץ וקשת (איך קראו למקום הזה, למועדון הזה, שהיתה שם פעילות, כמו תנועת נוער? ואיך זה יכול להיות שאני לא זוכרת דברים כאלה מלפני 20 ומשהו שנה? אלה היו - ועדיין - החיים שלי, ראבק!!).
אהבתי את זה מאוד ואפילו הייתי ממש די טובה ("אפילו ממש די טובה" - איזו מין עברית זאת? הייתי ממש טובה, או הייתי די טובה, או שעצם היותי משהו היא בגדר נס?). בכלל אני טובה בקליעה למטרה (אוקי, אני טובה בזה, בסדר?), גם בירי וגם בלוח המצ'וקמק שתלוי לנו במטבח שיורים אליו חצים צהובים וכדורים אדומים מכוסי סקוצ'. אם הייתי גבר, בטח לא הייתי מפספסת אףפעם את האסלה עם הקשת שלי, אבל אני אישה ולכן אסתפק בחץ-וקשת.
בקיץ האחרון הגעתי עם הילדים לאיזה פארק חבלים בצפון ושם היתה פינה של ירי חץ וקשת ואני נתקעתי בו למשך שעות. איזה שעות?! ימים, שנים! התמסרתי לזה לגמרי, שקעתי בזה כאילו אין מחר וכאילו אין ילדים שעולים ויורדים ללא הפסקה באומגות (עשיתי גם, צרחתי בקולי קולי ועשיתי להם מלא בושות אבל היה מה-זה כיף!) ורצים הלוך ושוב על גשרי החבלים (זה באמת פחד אלוהים, ועושה להורים נקע בצוואר).
בפינה של החץ-וקשת היה לי פשוט מופלא: השקט הזה של ההתכוונות, המתיחה של הזרוע לאחור, ההנחה של האצבעות על הלחי, ליד העין, החבל המתוח ליד הגוף בעוד היד השניה נמתחת בעוצמה ומרחיקה את הקשת, התנוחה שהגוף עומד, יציב, שקט ופונה הצידה, אבל בעצם מכוון לגמרי קדימה - בעיקר הראש, ו-פינג - לשחרר בהינף אצבע וזה עף, חותך את האויר, וניתקע בקול שוואפ עמוק בתוך המטרה. הרגשה אדירה.
אז זהו, אני רוצה לחזור לזה ברצינות. איפה, איך, מתי, עם מי? אין לי מושג. איפה עושים חץ וקשת בארץ, בצפון?
בכל אופן מעתה אימרו: מגדלנה היורה בחצים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
