הביוץ זה הירח-המלא שלי, כשהגוף גדוש, מעוגל בכל הקצוות ורגיש למגע. כמו הירח, אני מהדהדת את כל מה שסביבי, במובן שאין דבר שנסתר מהעין, עד כדי אי-שקט, עד כדי מיזוג של אהבה עזה ברגעים אחדים, או עד כדי עירבוב מכאיב – ברגעים אחרים, פחות זהירים. וגם מבפנים, הכאב המעקצץ מעורר אותי לזכור את עצמי בימים האלה וצביטת הכאב מאדוות לכל הגוף.
בימים של הירח-המלא שלי, ימי הביוץ, אני מרגישה קורנת, נשית, שופעת, כמו מראה בהירה לכל מה שעובר לידי או מולי. בימים אלו אני שוכחת לתקוע את מבטי אל האדמה כשאני הולכת בציבור, אלא מסתכלת קדימה, מחפשת את עיני האנשים, מסתכלת גבוה, מחפשת את הדבר הבא שמתקרב, פוצחת בשיחה אקראית עד כדי מבוכה עם אנשים בתור, ברמזור ועם זה שיושב מאחורי כל שנת הלימודים ולא זוכה למילה ממני, רק פעם בחודש, בלי שיבין מה קרה. כשהגוף שלי מבייץ, הוא כולו רגיש, פתוח, קצת חסר עור אפשר לומר, קצת כמו ילדה (לא, מה פתאום ילדה - כמו אישה!) בחנות ממתקים שהריח המתוק שמתיישב בנחיריים והסוכר הדביק נצמדים לכל פיסת בגד, גוף ועור. ברגעים של שקט מסביב, בלי תנועה מסיחת-דעת, אפשר לשמוע את העור שלי, את מרחבי הגוף שלי מזמזמים בקול עדין ומלא חיים: בזזזזזזזזזזז.... אני בטוחה שמי שיעמוד קרוב ויקשיב יוכל לשמוע את זה ואולי גם להריח את הריח ולראות אותי שם עמוק בתוך העיניים.
בימים כאלה אני יכולה לעשות מה שלא יקרה בימים אחרים, כי כולי עומדת לרשותי: כל הכוחות, היכולות, ההמצאות, הרצונות, האמונות, האהבות והסליחות. אין דבר שאינו אפשרי – בתחושה, בידיעה הפנימית. כך נפרצו חומות שבימים רגילים נראו גבוהות מדי, כך נפתחו דלתות שבימים רגילים סגרו עלי, וכך נחשפו תהומות שהנפילה אליהם היתה מהירה מדי. אמנם יכולה כל דבר, אבל לפעמים לא מודדת נכון את מה שנמצא מולי.
והנה מתקרב לו פסח שלנו, חג האביב, חג היציאה מעבדות לחירות, חג ההולדה ממיצָרים גדולים למדבר העצום, ועד בואך לארץ המובטחת. יציאת מצרים התרחשה – כנראה – בליל ירח מלא, בשיא הביוץ. אם לא הייתי נבוכה, הייתי אומרת "ביוץ קולקטיבי". הנה – נבוכתי... היא התרחשה מתוך שאר רוח, תעוזה, אומץ, אחוות-אחים ואחיות ומתוך אמונה עמוקה (במה שאינו אפשרי בימים רגילים). בעזרת כוחות הכמיהה החזקים ביותר, ניתקו עצמם אבות-אבותינו ואמהות-אמותינו מסיר הבשר, חצו את המים הגדולים ויצאו אל מרחבי המדבר הצחיח לכאורה, אך בעל אין-סוף אפשרויות העיבור: הרוחני, הנפשי, האישי והלאומי. דבר יכול להיוולד כשהוא עובר בתוך המיצר, דרך כאב גדול, בקושי, עד כדי כך שקל להטיל ספק אם בכלל יעלה בידו לשרוד. הרצון להשתחרר, הרצון להשתנות ואחריו איסוף הכוחות, האמונה בעזרו של היקום, או אלוהים, והרגע הנכון – אולי רגע הביוץ הפיזי, אולי רגע של ירח מלא – ברגע הנכון תתרחש היציאה אל המרחב החדש. זאת חירות בעיני, נכון לכרגע לפחות. לא עצם קיומן של אפשרויות בלתי-סופיות, שזו אמירה בגדר בולשיט, אלא עצם היכולת (הפנימית והחיצונית) של התרחשות כזאת: יציאה מחשיכה לאור גדול. החירות נמצאת שם במפץ הגדול: הרגע המיוחד שנוצר הודות לתנאים, רצון, אמונה וכוחות. ברגע הזה של הביוץ, נמצא ניצוץ החירות.
חג חירות אביבי ושמח לכולם
מגדלנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
