קודם כל מה היה חסר, זה יותר קל ונוגע ללב: הילדים שלי לא היו איתי, וזה תמיד מבאס. אני לגמרי לא מצליחה לעקוב אחרי "התור של מי הפעם?" אצלי או אצל אבא שלהם, ממש כמו שאףפעם בתור ילדה, נערה, צעירה, אישה ומתבגרת לא הצלחתי לעקוב אחרי "התור של מי הפעם?" עם ההורים הגרושים שלי. פשוט כיביתי מסך, אז ועתה, ונתתי לאחרים בעלי זיכרון טוב יותר, ובעלי עור פיל פחות מפותח משלי, להזכיר לכולם איפה אני ואחותי היינו בשנה שעבר, בסדר הקודם, בראש השנה, ביום כיפור, בל"ג בעומר ובצום גדליהו. ככה שאחרים (=אחותי בעלת הזיכרון הפנומנאלי עד כדי המצאות וחידושים משפחתיים ועד כדי ניכוס מעט הזכרונות שעוד יש לי לעצמה; אבא שלי שתמיד נעלב, לא משנה מה, ואמא שלי שתמיד מקריבה את עצמה בשתיקה. אבל הם זוכרים ואני לא) ושוב: ככה שהאחרים ידעו להחליט עבורי, וגם עכשיו בתור אמא גרושה בעצמי, אני באמת לא מצליחה לזכור (כמה מוזר...) איפה הייתי עם או בלי הילדים בשנה שעברה או בחג הקודם. אז בקיצור – הילדים שלי לא היו איתי הפעם. חוץ מהם שלא היו איתי, גם אמא שלי לא היתה איתי – מאותה סיבה: אחותי ואני, עדיין, למרות 30 שנות גירושים מאושרות של הורינו, עוברות מחג לחג בניהם. ולתוך זה צריך להוסיף גם תורות של ההורים של בעלה של אחותי, וגם עד לפני 4 שנים גם המשפחה של מי שהיה בעלי. למזלי הרב אפשר היה למזג נגיד בין המשפחה של האקס שלי ובין אחד ההורים שלי, כך שלפחות לא יצא מצב שאני עם אחד מהם פעם בשנתיים, אלא עם אחד מהם פעם בשנה, או משהו כזה. ג'יזס, צריך להמציא תוכנה שמסדרת את כל הדברים האלה, שפקטור הצדק הקוסמי בה דומיננטי. למי אכפת מה הילדים רוצים או מרגישים (אני ואחותי במקרה הזה...)??
אז הילדים לא היו, ואמא שלי ומשפחתה לא היו. וזה משאיר אותי עם אבא שלי ומשפחתו: אשתו החביבה והבשלנית שזה פשוט לא יאומן, הילדים שלה: שלושה במספר, אחת לא נשואה עם חבר, ושניים נשואים + תינוקת אחת + שני הריונות. כלומר, הצפי לשנה הבאה הוא הגדלה של הצד הזה של המשפחה בכמה עשרות אחוזים. מזל שאני לא אזכה לשבת בסדר ההוא בשנה הבאה עם שני תינוקות מתחת לגיל שנה, ועוד אחת רודנית קטנה ומתוקה בת 3, אלא עם הילדים "הבוגרים" שלי וכל משפחת אמא שלי. כולם כבר רשמו ביומנים, שלא נשכח ולא נפספס.
חוץ מה"אחים והאחיות" המדומים שלי (אבא שלנו נשוי לאמא שלהם, בכל זאת, כמעט קירבת דם), גם אחותי האמיתית שתחיה היתה עם בני ביתה, אבל על קוצים, כי מהסדר הם ישר מפליגים למחוזות סיני המופלאה, והסדר מעניין אותם כמו שאותי מעניין ללמוד למבחן שאני חייבת. כלומר, לא מעניין. אז הם ישבו בסדר עם בגדי סיני, החול כבר נטף מהכפכפים, כל מאכל הם השוו לפנקייק של הבוקר, לדג של הערב ולבמיה של הצהרים. היא ובעלה התווכחו מי יתחיל את הנהיגה האין-סופית (והלילית יש לזכור) לסיני, כדי להחליט למי מבניהם – אחותי או בעלה – יכול לשתות 4 כוסות + בקבוק שלם – כמצוות ההגדה. בסוף הוחלט שהוא יתחיל בנהיגה ולכן הוא לא שתה, ואילו היא השתרללה לגמרי עם היין, והתחילה לדבר בבדואית ניב המזיינה מרוב אושר.
חוץ מכל הנ"ל היו עוד שני בני-דודים נשכחים שלנו מצד אבא שלי ובן-דוד שלהם (מה הוא שלי? מותר לי עליו? כי הוא נורא מתוק...). את הבני-דודים האלה יוצא לנו לפגוש בערך פעמיים בעשור: הפעם הקודמת היתה ממש לא מזמן בבר-מצווה של הבכור שלי, אבל הפעם קודמת קודמת היתה לפני 8 שנים בחתונה של הבת-דודה הגדולה, שדווקא לא היתה בסדר. ממש קירבה מצמררת. בכל אופן, האופן בו השיבו אותנו היה מעט משפיל, אם כי עין בלתי מזויינת התקשתה להבחין בניואנס: שלושה בני-דודים רווקים זה לצד זה, ולסיום, לידם – אני, רווקת הקש. לא היתה לי ברירה אלא לציין בקול רם שתודה שסידרו לנו את "שדרת הרווקים". באמת, שהסידור היה שכל הזוגות וההורים בצד אחד של השולחן, פחות או יותר, וכל הרווקים, כולל הבת של אשתו של אבא שלי (אתם עוד עוקבים?) והחבר שלה שהם לא נשואים עדיין, בצד השני של השולחן. ראיתי שאשתו של אבא שלי תפסה איך זה נראה והרגישה נורא אשמה ולא נעים. מיד שלחתי לה מבט מרגיע ועשיתי לה סימנים ש"לא נורא.. שטויות...", כי באמת שאי אפשר להתעלם מהקטע הזה שאנשים מחשיבים רווקות, או העדר-ילדים, כמצב הגרוע, שכל בר-דעת כביכול רוצה לצאת משם ומיד. אז כל מחווה שמדגישה את זה, כמו החגים בכלל, או להושיב את כל הרווקים ביחד בפרט, יוצרת מבוכה נוראית. נכון שרציתי מאוד שהילדים יהיו איתי (בנינו, מה שווה הסדר אם אין את הילדים שלך שם?!) אבל מצד שני, מי אמר?? הייתי חופשיה לגמרי (אפרופו יציאת מצרים...), לא הייתי צריכה להגיש לאףחד, לחתוך, למזוג, לנגב, להביא, למרוח. לא הייתי צריכה לצהול ולשיר את כל המילים של כל הבתים של כל השירים (למרות שעשיתי את זה, היה נורא כיף. אבל תמיד אוכל להאשים את היין) כדי למשוך אחרי את הילדים, לא הייתי צריכה לעקוב אחרי אבא שלי שמחביא את האפיקומן כדי לגלות אחר כך לילדים איפה זה. יכולתי לשתות יין ויכולתי לפלרטט עם שני הבני-דודים הנידחים הכל-כך מתוקים (מה זה הדבר הזה עם גברים צעירים: הם כה חמודים וסקסים, שפשוט כואב הלב לשלוח אותם ככה הביתה בלי כלום). יכולתי לעזור המון בסוף, לעמוד מעל הכלים ולרחוץ ולרחוץ ולרחוץ כמו רווקה זקנה, בלי שאיזה ילד הרוס מעייפות, יתפוס לי בסינור ויתחנן שנלך כבר הביתה, ויכולתי בסופו של דבר ללכת הביתה מתי שרציתי. כלומר, יש יתרונות בלבוא לבד לסדר.
עכשיו, חוץ מאלפי הנוכחים (חלקם בגדר משתתפים-נעדרים יש לומר. וזה לא כולל את אחותי, אבא שלי ואני שתמיד בלי בושה שרים בקולי קולות את כל הגירסאות של השירים, היו גם כמויות של אוכל, שאין דף שיוכל לספוג את השפע (המוגזם??) הזה. כמו תמיד, עוד במהלך החלק הראשון של הסדר, כולם כבר התחילו להתמלא מהביצים הקשות במלח (שעליהם ניתח הויכוח מתי בעצם צריך לאכול אותם, עד כדי כפירה בעיקר שהן מיותרות בכלל!), מהחזרת פותחת הסינוסים, החרוסת המדהימה (שאני הכינותי במה ידי!) ומגניבות של ביסים של מצות שעושות המון פירורים על החולצה ומסגירות מיד את הטועם הגנב. עוד לפני האוכל הרישמי יש מנות ראשונות, שלדעתי ולטעמי, הן הן עיקר הארוחה, ולא אחדש אם אומר שאפשר בעצם לסיים את הארוחה מיד אחריהן ולהגיש את הקינוחים, ולהמשיך לשיר ולהודות לשהוציאנו ממצרים – הוא ולא מלאך. מי צריך עוד מנות עיקריות, שאי אפשר שלא לאכול אותן, אבל הן בפירוש מיותרות. המנות הראשונות הפעם – באופן ייחודי ומקורי – כללו מרק עוף עם קניידלך רכים, ועגלגלים ש"ממש נמסים על הלשון" (אוי ואבוי אם מישהו לא היה אומר את המשפט הזה כשסבתא שלי עוד היתה בחיים מכינה אותם קשים כמו אבן. הגירסא השנה היתה באמת רכה וטעימה, כך שלא היה צריך לשקר), גפילטפיש טעימים לאללה, עם חזרת שעוזרת להוריד אותו, ופיסגת החלומות שלי: הכבד הקצוץ. למה, למה, למה – כמו התפוח בדבש בראש השנה – למה אוכלים את זה רק פעם בשנה?! לא מבינה. ולמה תמיד אומרים את המשפט הזה, ואחר כך, באזלת יד מוחלטת, לא עושים דבר, עד המפגש המאושר עם המטעם הזה, שנה אחר כך??
אז זהו, מבחינתי אפשר היה לעצור את הארוחה בשלב ההוא. לקחת אולי מנה שלישית או רביעית של כבד קצוץ (הולך נפלא עם צנוניות, שהם הכרפס, לא?), ולעבור לקינוחים (שלא ארחיב אליהם את הדיבור, כי הם כוללים שמות מסובכים של כל מיני עוגות תלת-שיכבתיות, וסלט עם פירות אקזוטיים שהם מעבר לידע הקולינרי העממי שלי. אבל זה היה חלומי).
חוץ מהאוכל, יש לציין את צד תוכן של הסדר: ניסינו להשוות לו איזו משמעות, ובהנהגת האישה של אבא שלי, עשינו סבב של השאלה "אירוע בחייך שבו השתחררת משעבוד לחירות". כל אחד היה צריך לחשוב מראש על משהו (הוראות נשלחו במייל לכולם, אבל כרגיל יש כאלה עם תירוצים והתחמקויות, שזאב טרף להם את המחשב, והם לא ראו ולא ידעו). לי היה קשה, כי אני בדיוק בשלב בחיים שאלף) למדתי ששעבוד זה לא בהכרח דבר רע. בית) הצד השני של שעבוד, היינו – שחרור, פירושו לקחת אחריות. וזה גם לא לגמרי פשוט. קוראים לזה בגרות, ואני בדיוק בתהליך. אוקי, אז שתפתי. ואחרים אמרו דברים יפים, חלקם רציניים, כמו אחותי שאמרה שעד שלא נשחרר את העם השכן מעולו של הכיבוש, לא נוכל אנו להיות בעלי-חירות, או כמו אבא שלי שיוצא אוטוטו לפנסיה, והוא לומד לשחרר את עצמו מכל המטלות, והחובות שלו בעולם המקצועי שלו, או כמו אחותי-למחצה שלקחה על עצמה את החירות שלא לומר שום דבר, ובכך בעצם, באופן פראדוקסאלי כבלה עצמה למטלה... אחרים אמרו דברים פחות רצניים, כמו כמה טוב להשתחרר בבוקר...
לסיכום, ילדי חסרו לי – והנה, הם תכף מדפקים על הדלת ומגיעים לעשרה ימים של הורות סוליסטית איתי (ישששששששש. רק צפו התמוטטות בסוף החג), אמא שלי חסרה לי (לא נורא היא תתנחם בטיול נפלא בחו"ל שיוצא לדרך הערב...). האוכל היה מדהים, הבני-דודים השפיעו עלי קשות ונאלצתי להרגיע את עצמי היטב בלילה, אחותי ומשפחתה היו נפלאים, והם כבר עברו את הגבול בטאבה לדעתי, אבא שלי היה נמרץ ומלא רצון טוב וקצת כפייתי בצורך שלו שכולם ישירו איתו – כתמיד, אישתו – חרוצה ומלאת חום, הילדים שלה והמשפחות שלהם – חמודים. רוח יציאת מצרים ששרתה על הכל, בעיקר במובן של המוני-בית-ישראל. בקיצור, מזל שזה קורה רק פעם בשנה, ואיזה כיף שהמקרר שלי מלא כל טוב, כי גם הם (אבא שלי ואשתו) נסעו לחו"ל (כן, אני יתומה לגמרי בשבוע הקרוב), ואנחנו הרווחנו בגדול: גפילטע, מרק+קניידלך, עוגות, עוף, בשר, ואפילו – כן כן – כבד קצוץ.
חג שמח. תבלו ותשמרו על עצמכם.
בטח נתראה באיזה פסטיבל, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
