מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

טוב, היום נפל דבר. הדבר שנפל הוא שלקחתי הפסקה בטיפול הפסיכולוגי.

זאת לא הפסקה סופית, לא "עשינו פרידה", אלא הפסקה. בטיפול, כך הסבירה לי חברתי הפסיכולוגית, צריך "לעשות פרידה". כמו ש"עושים כביסה", "עושים כלים", ו"עושים שבת". לא נפרדים מעכשיו לעכשיו, אלא זה תהליך: יש מנגנונים שצריך לבחון, תבניות שצריך לבדוק, דפוסים להשתחרר מהם. לא ככה קמים בבוקר והופס נפרדים מהפסיכולוג שלך ומהטיפול שנמשך כבר שנתיים וחצי. שנתיים וחצי?! פעם חשבתי שאנשים הולכים לטיפול ככה לכמה שבועות, לכבות את השריפה שפרצה לה פתאום וזהו. יותר משנתיים?? אני?? רק זה בעצמו כבר מעיד עד כמה (כנראה...) השתניתי, עד כמה אני יכולה להשאר, להיות מחוייבת ורצינית בלי לברוח, לקצר תהליכים או להרדם באמצע.

בכל אופן, כבר כמה שבועות שאני מרגישה שעברתי כבר דרך ארוכה בטיפול. לא, זה לא שהכל פתור (ממש לא!), זה לא שלא יהיה קשה, תקוע וכו', אבל אני מרגישה שיש לי את הכוחות והכלים להמשיך הלאה כרגע בלעדיו. שאני יודעת מהם הצעדים לחודשים הקרובים ברמה אופרטיבית וגם ברמה ריגשית וכו'. פשוט כבר כמה שבועות שבבוקר לפני הטיפול אני תוהה אם באמת יש טעם ללכת. ברור שתמיד יהיה על מה לדבר, ועוד נושא לחפור בו ועוד תובנה להוציא לאוויר העולם. תמיד יש לאן להתקדם. אבל אני לא צריכה את הטיפול כרגע באותו אופן שהייתי צריכה לפני שנתיים וחצי, בעיקר כי אני לא תקועה ולא לגמרי אומללה. כי אני מצליחה להחזיק את עצמי יותר ואפילו יודעת לפנות לחברות/ים הקרובים כשצריכה עזרה. לא, ממש לא הכל פתור, אבל אני לא זקוקה כרגע להמשך הטיפול.

ועוד דבר: מצד אחד היתרון של טיפול מתמשך הוא שהמטפל מאוד מאוד מכיר את המטופל (אותי). יודע כמעט את כל העלילות והסיפורים והסודות שלי, מכיר את המשפחה שלי, את הקשיים, את הדפוסים הדפוקים שלי, וגם את הצדדים החזקים והנפלאים שלי. יש בזה המון יתרון לעבודה האישית. אבל מצד שני, נדמה לי שיש גם קצת צעידה במקום, חזרה על אמירות ותובנות, ואולי אפילו חסרה איזו ראיה רעננה, חדשה אחרת. לא בטוחה לגבי זה.

מה שהיה לי חשוב עכשיו לברר עם עצמי, זה האם אני רוצה לעזוב דווקא ברגע קריטי וחשוב, בו הדברים נראים על פני השטח כ"בסדר", אבל בעצם זה-זה הזמן לעבוד יותר לעומק. אחד הדברים שאני טובה בהם זה לזבל ת'שכל ולשכנע אפילו את עצמי שכל מיני החלטות ושיקולים שלי הם נכונים ובכך להצדיק עזיבות, נטישות, הימנעויות, בריחות וחבלות. אם זה בעבודה המקצועית (אני ממש טובה בלהחליט מתוך המון הגיון שהגיע הזמן לעזוב, להפסיק, להתפטר...), אם זה ביחסים (זה לא מתאים, זה לא בדיוק, זה לא האחד וכו') ואם זה עם עצמי. זה שאני יודעת לעפעף לאחרים לגרום להם לחשוב שאני איזה מלאך - זה ידוע. אבל זה שאני מצליחה לפעמים גם לעבוד על עצמי - זה כבר מוגזם. כבר יצא שהייתי בטיפולים פה ושם (גם בתקופת הנישואים בטיפולים זוגיים, וגם אחרי), שבהם בהתחלה תמיד היתה דרמה ופריצת דרך (כמו שאני אוהבת...), ומהר מאוד "הכל היה בסדר", "גיליתי את אור" - ועזבתי. ברגע שאין דרמה היה לי קשה לרצות להשאר (תובנה שכמובן קשורה בעיקר ליחסים עם גברים, אבל נדמה לי, וחשוב לי פה להזהר ולא להתייהר, שזה קצת השתנה בשנתיים האחרונות). ברגע שצריך לעבוד יותר בכנות ויותר לעומק ויותר כואב - היה לי קל לספר סיפורים ולעזוב. אחד השינויים שאני מרגישה שמתחוללים קשורים בעיקר לזה, וזה בא לידי ביטוי גם ביחסים עם החברות שלי, גם עם גברים, גם בעבודה שצולעת מאוד, אבל החלטתי לא לעזוב אותה וגם בטיפול שנשארתי ונשארתי. ובאמת הפעם רציתי שזה יהיה אחרת: שבאמת גם כשזיקוקי הדינור כבים, גם כשהסערה של ההתחלה וההתאהבות שוככת, גם אז אני נשארת בטיפול (יחסים כבר הזכרנו?...), ומנסה בכל האומץ והכוחות האפשריים לעבוד ברצינות, להיות כנה, גלויה ומחוייבת. לכן כבר היו כמה פעמים בשנתיים וחצי האלה שחשבתי שהגיע הזמן לעזוב, להפסיק, ובכל זאת נשארתי, כדי להמשיך לעבוד, להמשיך לנבור, וכדי להיות בטוחה שאני לא משטה בעצמי שוב.

נדמה לי - וגם למטפל החכם שלי - שהפעם זה באמת אחרת. אני לא בורחת מכאב, אני לא בורחת מההכרה שיש עוד מה לעבוד. אני לא בורחת מהבדידות וממנגנונים של השתמטות. הם עומדים מולי במלא כוח-המשיכה שלהם. אני צריכה ונדמה לי שאני גם יכולה להמשיך להתקדם בלי ליפול למלכודות האלה. אני מזהה מהר יותר אנשים שלא טובים לי ומצליחה להמנע מלהכנס למצבים הרסניים (אבל עדיין לא מצליחה להכנס ולהחזיק מצבים בונים, מגדלים ומענגים...). אני לא עושה הפסקה בטיפול כי אני מחפשת חיים קלים עם עצמי. הו לא, ממש לא. ברור לי היום שאין טעם להמשיך לחיות חיים שיש בהם שעבוד לדפוסים חבלניים, או לחיים מתוך עיוורון או כהות והמנעות ריגשית. אני רוצה להיות משוחררת מהדפוסים הללו, ובאמת להיות מסוגלת לבחור את המהלכים השונים בחיי, ולשלם - כאישה חופשיה - את המחיר של כל דבר ודבר. אני רוצה ויכולה לעמוד מול מה שהחיים מביאים בעיניים פקוחות (יחסית לעבר לפחות) ולא לפחד להרגיש.

עדין יש המון עבודה בתחום של להיות-אמיתית, של זיהוי וביטוי של צרכים, רצונות וכעסים. יש עבודה בתחום של הסטמינה - כוחות, חריצות והתמדה. עדיין יש עבודה בתחום של אהבה והערכה עצמית, של נתינה מול קבלה, של אומץ ויכולת לעמוד מול מציאויות שונות של רגשות, יחסים ומצבים. עדיין יש המון עבודה בתחום של להיות אישה ביחסים עם גבר - שם יש המון עבודה, אם רק ימצא השותף הנכון (במובן של ready, לא במובן של right, אם כי כפל המשמעות חביב).

בקיצור, לא מנוחה ולא נחלה, אבל כן פסק זמן, הכרה בתהליך שמתרחש, הכרה והודיה בדרך שאני עושה, בשינויים שמתחוללים בכלל, בארבע פלוס השנים מאז הגירושים בפרט, ובשנתיים וחצי מאז תחילת הטיפול עוד יותר בפרט.

כן כן, עוד ארוכה הדרך, אני יודעת את זה, כי מיד אחרי שנפרדתי לשלום-זמני מהפסיכולוג, חזרתי הביתה, ניתקתי טלפונים, בטלתי פגישות ונסיעות, ונשארתי כל היום במיטה, סחוטה לגמרי. אולי זה פשוט הוויפ-לש של חופשה בת שבועיים עם הילדים, ואולי זאת העצירה האחרונה לפני התנופה הגדולה של החודשים הקרובים (הלוואי!). ואולי זו נפילה קטנה לבור הפחד מהחיים, שתמיד, אבל תמיד - מרגישים לי גדולים עלי בכמה מספרים.