אתמול נפלתי. היה לי כל היום לעצמי + קצת עבודה + נסיעת לימודים וביטלתי הכל, אשכרה נכנסתי למיטה ולא יצאתי עד אחה"צ המאוחרים. אחר כך עוד עשיתי כל מיני דברים שלא צריך לעשות. הרגשתי את הענן האפל הזה, שלוקח אותי למקום הנמוך ואפרורי. זה לא דיכאון, אין כאן דרמה, אבל זה מקום משותק, עייף, חסר מיקוד. אני זוכרת כל הזמן ויודעת כל הזמן מה בדיוק אני צריכה לעשות: שני טלפונים שקשורים לעבודה, להעיף את הכביסה משולחן העבודה, לפתוח את הספרים ואת המחברת, ולשבת ללמוד. אפילו רק שעה. ובכל זאת זה לא קרה. מין מנגנון נכלולי כזה, ששם בצד את הידיעה ונותן את מלא הבמה לאימפוטנטיות. ישנתי המון, קראתי, אוננתי, בהיתי, מחשב, טלוויזיה (איך "חברים" הפכה לסדרה כל כך פופולרית?? סיינפלד שם אותם בכיס הקטן, אפילו וויל וגרייס). ושוב הלכתי לישון. עלוב.
והבוקר, קשה לי קשה לי קשה לי להתיישב. למסגר את עצמי. לקחת את הזמן ולעשות מה שצריך.
הבעיה היא לא שמישהו צריך לנגוש עלי (חברות הציעו לי שימסגרו אותי, שנקבע זמנים וכו'). הבעיה היא שאני מצליחה לעקוף את כל זה. חברה אחת הבוקר, שספגה יפה את הדמעות העייפות שלי, אמרה (ולא בפעם הראשונה): "זה נשמע כל כך כמו קושי להתרכז, לאסוף את עצמך... אולי תגשי לרופא ותתיעצי איתו, אולי הוא יתן לך משהו...?"
לא, לא רוצה. לא נראה לי בכלל. מה פתאום!
מצד שני, אני מרגישה כל כך אבודה כשיש טונה של דברים לעשות, ערימה של ספרים על השולחן, קורסים און-ליין ללמוד, דד-ליין של המבחן הזה. וזהו, שאני לא מפחדת, ולא מתרגשת, ולא מוצאת שום נקודה שמצליחה לעורר את המוטיבציה שלי לעבוד בחריצות.
אם זה היה מחר בבוקר - זה היה יופי. כי ללמוד תחת לחץ, במסגרת זמן קצרצרה, אני טובה. תמיד שולפת לפני שאני מלמדת, מרצה או מנחה ועושה את זה טוב קיבינימט. אבל לשבת שלושה חודשים מראש? איך לעזאזל עושים את זה??
עכשיו אני רצה לפגישת עבודה, ואחר כך הבטחתי לעצמי - לשבת אפילו שעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
