מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

עמדנו בצפירה, אני והבנים, הדלקנו קודם נר זכרון. דיברנו בטלפון עם סבתא וסבא ועוד סבתא ועוד סבתא, כולם רציניים, רוצים לוודא שהילדים חשים משהו מהיום המיוחד, הקשה, שהם מבדילים בין היום הזה ובין זה של שבוע שעבר - יום השואה. זה נע אצלם, אצל הסבים/סבתות בין עניין אישי, כאב פנימי עז ובין העניין הלאומי החינוכי לנכדים. אני מעדיפה את המבט האישי כמובן, אבל תמיד נזכרת במהלך הימים האלה, בעיקר ביום השואה למי אני שייכת, לאן.

אחה"צ דברנו בטלפון גם עם הדודה שהיתה בת 23 כשנהרג לה הבעל הצעיר והחתיך שלה: שני ילדים יפים שהטריפו זה את זה, ופתאום הוא נהרג בטנק ברמת הגולן ולא שמעו ולא ידעו ממנו שלושה שבועות, עד שהתגלה הקבר הזמני בבית הקברות (הזמני. פאק) בנהריה והכל התבהר והטשטש בדמעות ובכאב מצמית. ילד בן 23 והיא גם.

הסתופפנו, כמו כולם בטח, סביב הטקס הלאומי שעובר בערוץ 1 (היחיד שעובד כרגע אצלינו). שמענו את הנשיא, את דן כנר ("אמא, למה את מחייכת ככה...?"), את הרמטכ"ל, את היזכור ואז סגרנו.

הם ישבו סביבי, שלושת הבנים שלי. ספרתי אותם: אחד, שניים, שלושה. שלושה בנים. נגעתי בהם. כמו תמיד. בריאים, חכמים. יומם יבוא. עוד כמה שנים (פחות מחמש) והראשון יתגייס, ותוך פחות משלוש שנים השני, ותוך פחות משלוש שנים השלישי. רצף של כמעט 9 שנים שלפחות אחד מהם יהיה מגוייס, וחודשים ארוכים ששניים יהיו מגוייסים במקביל.

מגוייסים.

הקשבתי לנאום של הנשיא, של הרמטכ"ל. המשפחות השכולות: נתתם, הקרבתם, סבלתם. תודה לכם, גיבורים. בזכותכם.

ראבק.

קיבינימט!

לא מוכנה לתת את הילדים שלי.

לא מוכנה. שימצאו פתרון, לא יודעת. שכל האמהות לא יסכימו לתת את הילדים שלהם. שכל האבות יצאו מהפוסט-טראומה הלם קרב שלהם ולא יסכימו לתת את הילדים שלהם. מה פתאום. מה זאת שטיפת המוח הזאת, העצומה, העמוקה, האין-סופית. שטיפת מוח, שטיפת נפש, שטיפת גוף ורוח. אנחנו לכודים בזה כל-כך עמוק, כל-כך עמוק, עד כדי כך שזה לא משנה אם נאמין לזה או לא - כי אם לא יהיה צבא, ולא יהיו הבנים שילכו כבשר תותחים - סביר שנמות. כל-כך עמוקה שטיפת המוח, ההפחדות, הרצח בעיניים מרוב פחד. פחד אמיתי. פחד קיומי. מציאות שאין לה אחיזה במציאות. במציאות האמיתית אנשים רוצים לחיות, אנשים לא שולחים ת'בנים שלהם למות, אנשים מוותרים, זזים, סולחים, שוכחים, עובדים את האדמה שלהם, עובדים את העבודה שלהם, עובדים את האהבה שלהם. מי נותן את הבן שלו תמורת אדמה?! אני לא מוכנה. לא מוכנה!

ואין לי פתרון אחר, ולא יודעת מה להגיד. לא הוגן, וואלה לא הוגן שאחרים ילכו ושלי לא. רק יכולה לומר: אל תלכו גם אתם, אל תשלחו אותם גם אתם. שאףחד לא ילך, לא בצד שלנו ולא בצד שלהם. אבל בגלל שאנחנו עדין עמוק בתוך המשחק הזה שכדי לנצח הצד השני צריך להפסיד בגדול (=הבנים שלהם ימותו יותר מהבנים שלנו, האדמה שלהם תלקח על ידי הדגל שלנו), אז אףחד לא מוכן להפסיק לשחק, כי זה עדיין בחוקים שמי שלא משחק, הוא בעצם משחק אבל הפסיד ואז הוא מת. באמת מת. רק כשישנו לגמרי את חוקי המשחק, יעשו משחק חדש, כשאנשים יבינו, יסכימו, יהיו אמיצים ובוטים באמיצות שלהם - רק אז אפשר יהיה לשחק את משחק המנצחים, משחק האמיצים: home of the braves משני הצדדים וכולם יחיו.

נאיביות, תמימות, לא מבינה ת'מצב. בדיוק ההיפך.

אני את הבנים שלי לא נותנת!

חג עצמאות שמח.