מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לא מלחמה ולא דרמה.

בכיתי, חשבתי, התייעצתי, שוחחתי עם חברות טובות וחכמות, דיברתי עם המגשר הפלגמט (אכזבה גדולה!), וכרגע זה עומד כך:

~ המשמורת המשותפת היתה טעות, טעות גדולה. אבל זה קרה לפני 4 שנים ואי אפשר לקחת את הגלגל אחורה, אלא אם באמת אלך לבית משפט ואפתח במלחמה רבתית וכרגע זה לא יקרה.

~ אין סיכוי שבעולם שאוכל לשנות את ההחלטה הזאת שלהם. זאת עובדה שהם מתרחקים כמעט 50 ק"מ ממני, והילדים יגורו בשני בתים רחוקים מאוד זה מזה. זו טעות איומה לדעתי.

~ כמו שהבנתי לפני שלוש שנים בערך ש"המשמורת המשותפת" הזאת זה סתם כסת"ח מבחינתו, והבנתי שאמהות לא נופלת מהשמים ושאני אהיה שם בשבילם בכל ה-100% ולא ב-50%, כך גם עכשיו.

~ יהיו הרבה דברים בחיי היום יום של הילדים שצריך יהיה לארגן אחרת. כל דבר צריך יהיה למצוא לו פתרון קונקרטי. יש סיכוי גדול שהרווח יהיה שהם יהיו אצלי יותר. הוא לא יודע את זה, אבל לדעתי זה מה שיקרה בפועל. אני לא אסתום את הפה בשם ההורות השיוויונית. זובי. אני אציע להם לבוא לישון כאן, לחזור מבית ספר לכאן כשיותר הגיוני ונוח וכו'. הוא כמובן לא יוותר על שניה איתם - בגלל שזה הדגל שלו, האגו שלו. אני לא אלחם איתו על זה, אבל מבינה שחלק מהפתרונות יהיו שבפועל יצא שהם יהיו אצלי יותר (כשיש מסיבת כיתה, הגדול ישאר לישון אצלי בסוף שבוע, כשיוצאים לטיול השכם בבוקר, כשצריך להגיע לאיזה טיפול או רופא וכו') - ועל זה אני מאוד שמחה.

~ הילדים - כמו תמיד - ישלמו את המחיר. אני אעשה כל מאמץ להקל עליהם, לעזור להם. זאת המחוייבות שלי, זה המחיר שאני מחוייבת לשלם כאמא שהתגרשה מאבא שלהם. זה חלק מתהליך ההתבגרות שלי כאמא וכאישה.

~ אני מקווה שיהיה להם טוב שם (האם אני מסוגלת להגיד את זה בלב נקי ושלם, בלי ציניות ומרירות? לא בטוחה, אבל משתדלת).

~ הוא היה בהלם כשכל מה שהיה לי לומר זה "מברכת אתכם על השינוי, שמחה שיהיה לכם בית...". ואחר כך באופן ענייני לגמרי שואלת איך תפתור את זה, ואיך תפתור את זה? כן, הוא יודע שזה רחוק לאללה, שיהיו בעיות קשות, שאחריותו לפתור, או לפחות לבצע את הפתרון (להסיע!).

~ לא פשוט בכלל. כי יתכן מצב בו למרות שהוא לא משלם מזונות כמו שצריך, וודאי לא ישלם גם הלאה, אני אסיע יותר, אשלם יותר, אוציא יותר, אהיה פחות פנויה לעבוד וכו'. האם זה נשמע פולני ומתקרבן? זאת לא הכוונה. הכוונה היא שאני רוצה שהם יהיו כאן יותר, שזה יהיה הבית המרכזי שלהם, כך היה צריך להיות מלחתחילה ואני האמנתי בתמימותי שהוא לעולם לא יתרחק גאוגרפית, שזה ברור לגמרי חד משמעי. חשבתי שהוא יראה את המשמורת המשותפת שלנו כמו שאני רואה אותה.

~ זה כואב, זה מסובך, זה מעורר המון דברים קשים אצלי לגביו, לגבי עצמי, לגבי הילדים ומה שהם צריכים לעבור, לגבי היכולת שלי לוותר על שליטה, על מעורבות, על לחשוב שאני היחידה שיודעת מה טוב להם (אני היחידה!), לגבי התחושות הנוראיות שמציפות אותי שאם אני לא נלחמת כמו לביאה פצועה על זה שהם לא יעברו לשם אני בעצם נוטשת את הילדים. תחושות קשות מאוד. מצד שני, תחושה של שחרור, של שקט, של עוצמה, של הבנה של מציאות, של ידיעה (קצת מטושטשת) שזה לא אסון קולוסלי, שיהיו לזה יתרונות כלשהם.

וזה מעלה לי המון מחשבות כמובן על אבא ואמא שלי. כמה היא כעסה עליו, כמה היא חשבה ועדיין חושבת, שהוא היה אבא מחורבן וגרוש מחורבן, ואיך היום אני בקשר כל כך טוב איתו, אף פעם לא התעמתתי איתו, אף פעם לא באתי עם החשבון של אמא שלי, שעדיין סוחבת את הפגיעות הזאת כבר מליון שנה ובטח קיוותה שיום אחד נדע כמה היא התאמצה, והבליגה ושילמה ועשתה וכמה הוא היה חנטריש, ובעצם היום הזה אףפעם לא הגיע!

מה זה אומר עלי ועליהם?

אני מביטה במראה (לא באמת, כי אני יושבת פה מול המחשב) ומה אני רואה? האם אני סתם קנאית צרת עין שהם קונים בית יפה? שהילדים הולכים אליו בשמחה? שיש לו אישה ולי אין (איש)? שהוא שם קצוץ על ההסכמים שלנו ומשלם לי בקושי חצי ממה שסוכם? כן אני כועסת על הכסף - אבל גם שמחה כי זה דוחף אותי להרוויח יותר ויום אחד לא להצטרך אותו בכלל.

כן אני מקנאה על הקשר הזוגי שלהם - אבל אני בעיקר מפרגנת. אין לי טיפת עניין בו כגבר או כבן זוג. עזבתי אותו ואני שמחה על כך.

ועל הבית החדש: קצת צובט בלב כי זה אומר שהזוגיות שלהם חזק ורצינית. מצד שני זה נפלא כי הילדים יפסיקו לעבור דירה כל שנה, ויהיה להם בית לגור, להיות שייכים ולטפח אותו ותהיה להם איזו ירושה קטנה בבוא היום (פולניה או לא פולניה?).

אם לא היו הילדים אני יודעת שכל אחד מאיתנו היה הולך לדרכו ולא היינו מדברים זה עם זו כמעט, ואם היינו נפגשים זה היה ידידותי לגמרי ומלא פירגון, ולא יותר.

אבל יש ילדים וזה מסבך את העסק, ממשיך לקשור אותנו זה לזה וזה מסובך. איך בתוך זה נשארים הורים משותפים אבל נפרדים ממנו לשלום? איך באמת?