מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

וואלה, עבר חודש מאז הפוסט האחרון כאן ואני כל כך מנותקת. פשוט מאוד מאוד עסוקה, דבר שאני לא לגמרי רגילה אליו. גם לא רגילה לחריצות הזאת שלי, למכוונות למטרה, לרצון להצליח וליכולת להתארגן (פלוס מינוס) כדי להשיג את זה. עדיין מתמזמזת הרבה יותר מדי עם קפה ועוד קפה ועוד קפה, עם הפופקורן, עם איזה עיתון שנפל לי ליד פתאום, עם קפיצות הצצה לאתרים שונים ומשונים במחשב בכל פעם שאני נכנסת לבבילון לחפש מילה שממש - אבל ממש - תוקעת את כל הפיסקה. ובכל זאת - יותר מאי פעם (לא, לא להגזים!), יותר מהרבה הרבה זמנים, יותר מהרבה הרבה הזדמנויות - אני פשוט לומדת. קמה בבוקר, מצחצחת שיניים, מכינה את הראשון מבין סדרה ארוכה של קפאים - ויושבת ללמוד.

יש עוד כ-6 שבועות עד המבחן, וזה פשוט לגמרי לא מספיק. אני צריכה לגמור לקרוא ולהבין (!) ספר עב כרס (637 עמ'. אבל מי סופר?!), באנגלית, ברמה גבוהה, מקצועית. מונחים וככה. כרגע אני בעמ' 191. יעני - קצת פחות משליש. האם אספיק עד המבחן? חייבת להספיק. חוץ מזה יש 4 קורסי השלמה שאני מחוייבת לקחת לפני המבחן וזה קורה דרך האינטרנט (כמה מופלא!!). אבל זה גוזל זמן: שוב, הכל כמובן באנגלית ובסוף כל קורס יש מבחן (קוויז. מילה מדליקה). אם אני עוברת בציון 75 - אני מקבלת לאימייל שלי תעודת סיום של הקורס הזה, שנשלחת לאן שצריך. דווקא אחלה סידור, אחרת הייתי צריכה ללכת וללמוד קורסים באיזו אוניברסיטה או מכללה, וכך זה מקצר תהליכים. כן, זה עולה כסף כמובן. אנשים מבריקים ויוזמתיים המציאו את הדברים האלה ועושים בוחטות. אבל זה יופי של סידור. קורס אחד אפילו במבטא אוסטרלי מה שמקשה על הריכוז שלי, כי זה שולח אותי למחוזות שכרגע אינם רצויים...

ובכלל חסר זמן זמן ועוד זמן. אני טובה בלתפקד ולהפיק תוצרים ברגע האחרון - בלילה שלפני. איזה לילה? בבוקר של רגע לפני. אבל עכשיו, חודש וחצי לפני המבחן, זה כבר הרגע האחרון. עכשיו שוקעת השמש בלילה שלפני. אילו באמת הייתי מתחילה לפני חצי שנה, עושה את 4 קורסי ההשלמה באינטרנט בנחת, עכשיו הייתי פנויה לגמרי ללמוד את הספר, לעשות מבחני ניסיון, לקרוא מאמרים אחרונים, להיות מעודכנת ולהתענג על המבטא האוסטרלי...

אז אני לא חושבת שכרגע אחזור לכתוב בבלוג באופן אינטנסיבי, אם בכלל, כי ברגע שאני כותבת - איי-אם-הוקט. נתפסת. באה לקרוא תגובות וכל זה. אבל בא לי לעדכן, כמו הקטע של הרשימות - זה מרגיע לראות אך אני מתקדמת בצעדי צב עם הספר... עם הקורסים, עם הקוויזים, עם האוזי החמוד....

וזה קשה. ככה תוך כדי כביסות, ארוחות, קניות, הסעות, מסיבות סיום (3), קונצרטי סיום (3), אסיפות הורים לסיום (3), הרשמות לקייטנות, הוצאות לטיולים שנתיים, מעבר או לא מעבר שלהם למקום אחר, שאלות ותהיות איך להשתלב בעיר הזאת שעברנו אליה (למה יש בצבוץ חרטה קליל? האם זה תהליך טבעי, או שבאמת אנחנו לא שייכים והנוף נורא חסר לי?). בקיצור - בתוך כל זה - גם ללמוד למבחן. ואני לא איזו גיבורה, ממש לא. אני רואה הרבה נשים סביבי שעושות דברים פי אלף יותר קשים ודורשי-חריצות, ומתמשכים. חד-הוריות שמגיעות לד"ר שלהן, בוגרות רפואה עם 5 ילדים בבית, סתם לקום כל יום לעבודה ולחזור ולקום עוד יום ולגדל ילדים ובעל ובית. מדהים אותי!!

אחד הדברים הנחמדים (חוץ מזה שמעניין לי מאוד דרך אגב, אם לא ציינתי את זה...) הוא שהילדים שלי מפרגנים ומתעניינים. אמנם בדרכם הילדותית (דההה) והחמדנית: "מה, אז תרוויחי יותר כסף אחרי המבחן הזה???", אבל זה יפה שהם בעדי ומוכנים ללכת לכל הסבים והסבתות שלהם בסופי השבוע, העיקר שאני אעוף להם מהפרצוף. חמודים. ואם להיות שלמה עם העדכון, אז חוץ מזה חיי שוממים וטוב שכך (אוי, האף שלי מתארך פתאום. או שלא?).

היו שלום.

עוד מעט החופש הגדול, ובנתיים אני פשוט מצליחה להדחיק את החרדה הקבועה האופפת אותי לקראתו, בעיקר כי באמת השנה זה יהיה קשה מאוד, אז למה להחרד קודם, למה? חבל על המאמץ.

לילה טוב