מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

פעם מואיז ואני דיברנו על זה כאן, ואפילו כתבתי כמה וכמה קטעים בנושא הזה שתמיד נגנזו כי הם נראו לי שמלציים ודביקים מדי. עכשיו זה פשוט יצא, כי המציאות שלי קשורה בזה:

מה קורה לאנשים כשמבקשים מהם עזרה? כשצריכים אותם ומפנים להם מקום להכנס ולעזור, להשפיע, להושיט יד, לשנות?

אני חושבת שזו ברכה.

הם מאושרים, מרגישים כל כך מועילים, חשובים, בעלי משמעות ואין טיפת ציניות במה שאני אומרת.

למנוע מאחרים לעזור, להושיט יד, לתת מה שהם יכולים לתת יוצר כאב. להגיד: לא, אני בסדר, אני לא צריכה כלום. להגיד: אני מסתדרת לבד. זה לא אנושי.

אהבה זה לאפשר לאחרים לתת את עצמם במלוא יכולתם. לאפשר להם לבטא ולחגוג את הטוב שיש בהם ויכול לשפוע מהם אל העולם. ולא, לא עברתי סדנת אהבה קוסמית. אני סתם יושבת ולומדת (עמ' 310!!!!) כבר מ-6 בבוקר ברצף.

אחד הדברים שלמדתי ב-4.5 השנים האחרונות זה לפנות לעזרה. אבל באמת: להרים טלפון לחברות כשקורה משהו, דרמה, שאלה, סיבוך, ספק, החלטה על הסף. לבקש להפגש איתן וגם להיות שם בשבילן כשהן צריכות. ארבעתינו למדנו לעשות את זה: שיחה עם א' שהתקשרה נואשת שילשום בגלל בעיות כספיות עצומות שלהם, שיחה עם ב' על המתבגר שלה שהתאהב באיזו נערה גותית דיכאונית, וכולו נשאב לשם והיא דואגת. שיחות און-גואינג עם ג' על החיים הבלתי ממומשים שלה. ואני איתם עלי עצמי וחיי והם שם בשבילי.

וההורים שלי - מדהימים: פתחו יומנים, מגוייסים, באים, לוקחים, עושים, מפנים לי מקום וזמן ללמוד לבחינה. אבא שלי, אישתו ובעיקר אמא שלי. לוקחת את הילדים לסופי שבוע אצלה, באה לכאן להיות איתנו ולפנות אותי ללמוד.

וחברים וחברות אחרים שמבינים שהחודש אני בעניין אחר, חשוב ותובעני ופשוט מפנים מקום, סופרים את הימים עד המבחן, שולחים מדי פעם הודעה מעודדת. ואני יודעת שהם שם, מחזקים ותומכים מאחורי הקלעים. מעריכה ואוהבת אותם על כך, סופגת כוח מזה.

ולמרבה המוזרות, המצב הזה חשף בפני משהו שתמיד הרגשתי בו ולא הפריע לי, אבל עכשיו אפילו מרגיז: ידיד וחברה, שהיו מעורבים למדי בחיי, פתאום נעלבים להם שאין לי זמן לפטפט איתם בטלפון, או לצאת איתם לסרט, או לשמוע סיפורי זימה בבית הקפה השכונתי. נראה שהם מתקשים להסכים למצב שאני לא עסוקה בהם ובריטואלים הקבועים שלנו, מסרבים להבין שהשבועות האלה הם לא כתמול שלשום והם יצטרכו להסתדר בלעדי, או שיהיו איתי - אבל באופן שונה מהרגיל. משפטים כמו "טוב, אני רואה שאת כל כך עסוקה שאין לך זמן בשבילי..." מעצבנים אותי ומראים לי שאין שם באמת חבר, שמבין שכרגע הוא לא יכול להיות במרכז. זה כלכך אנוכי בעיני. או משפט שלה: "אוף, אי אפשר לדבר איתך בזמן האחרון - כל הזמן לחוצה. תתקשרי אלי כשיהיה לך זמן..." - בשבילה כנראה לא יהיה לי זמן החודש.

חבל, עצוב לי, אבל זה כל כך בולט וכל כך שונה מכל האחרים, מהם אני לומדת שאי אפשר, לא צריך ולא נכון לחיות ולהסתדר לבד. החוכמה לדעתי היא לדעת לחיות עם, לצד ובעזרת אחרים. לדעת לבקש ולקבל, וגם לדעת להענות ולתת.

שבת שלום.

עמוד 310 היר-איי-קאם...