מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

יש כל מיני התלבטויות בחיים, חלקן לא מאוד גורליות, ובכל זאת בהתלבטות הזו ובאופן בו הגעתי לחלטה יש משהו מעט רחב יותר, אני חושבת:

הייתי צריכה לחליט באיזה גנן או איש מקצוע "יעשה לי גינה" (היתה גם גננית אחת על הפרק). הכוונה כמובן לא לגינה פוצי מוצי, או סתם להתפנקויות (אני כל כך ספרטנית לפעמים שכואב הלב), אלא לבסיס של הבסיס: אדמה, מערכת השקיה, להציל את הצמחים והעצים שכבר קיימים פה (מסתבר שקניתי בית עם עץ שסק, זית, מישמיש, תאנה וקלמנטינות והרבה שיחים וצמחים שעדיין לא הזדמן להם לבטא את עצמם מפאת משמעת מים נוקשה וחוסר טיפול נפשע שלי). אז מדובר על יומיים-שלושה עבודה מסיבית בגינה, הרבה מאוד גיזום (עצים עצומים ונפלאים שמסתירים כל פיסת שמש מהצמחיה המדוכאת), עישוב, הכנת שטח אחד (20 מ' מרובע) לדשא, יצירת מערכת השקיה על בסיס מה שקיים ונאכל ברובו על ידי הכלב של מי שגר כאן קודם, שתילה של כמה שיחים וכו'. כמובן שאני עם הילדים כבר עבדנו פה שעות רבות וחלק אחד של הגינה "עשוי", אם כי באופן מעט פרימיטיבי ומאולתר: שמנו טפטפות, ושתלנו כמה שתילים. נורא חמוד.

עכשיו צריך למצוא מישהו שאפשר גם לסמוך עליו, גם יודע את העבודה, גם יש לו טיפה מעוף, אבל לא פלצן יתר על המידה ובעיקר לא יקרן, לא שתלטן ולא פלגמט.

עמדו בפני בסופו של דבר שתי אפשרויות: בחור צעיר, חמוד להפליא, יוצא קיבוץ, מתחיל את חייו העצמאיים עם העסק הקטן הזה של גננות פרטית, חרוץ מאוד, יצירתי ביותר, כל נפשו ומהותו קשורה לגינות שהוא עושה, מלא רעיונות כרימון, בא לשבת בגינה הלא עשויה כמה שעות לפני שמגיש תוכנית, אחראי על הכל מרגע שלקח על עצמו את העבודה, כמובן במסגרת ההסכמות והתקציב. הוא עשה גינה לחברה שלי מא' ועד ת' והיא כמובן מאוד ממליצה.

האפשרות השניה היא הגנן הותיק והלא מאוד חדשני שהיה לי בבית הקטן והישן לפני שעברנו לכאן. גבר לקראת גיל 50, גרוש, מגדל 3 בנות מתבגרות לבדו וגם מפרנס את גרושתו הלא ממש מתפקדת. קונוונציונאלי, חרוץ ופטפטן. יש לו פועל מהכפר ליד, בחור צעיר שזה עתה התארס, שמפרנס משפחה שלמה.

שני אנשים שונים מאוד. לעבוד עם כל אחד מהם יהיה שונה, הגינה וודאי תצא מעט שונה. עם הצעיר אני יודעת שיצא משהו מיוחד ויפה, שהוא יאהב כל שתיל, ויטפח כל צינור. עם המבוגר אני יודעת שהוא ישקיע את הנשמה שלו, אבל ליבו לא שייך לכאן. היה לי ברור שעם המבוגר אני צריכה יותר לומר בדיוק מה אני רוצה, להציע רעיונות והוא יראה אם מתאים ואם אפשרי. עם הצעיר הבנתי שהוא יציע המון רעיונות ואני אצטרך להחליט ולברור.

חשבתי וחשבתי. ניסיתי לבדוק עם עצמי עם מי ארגיש יותר בנוח לבקש דברים, להתחרט, לשנות. מי מהם ישאיר את הגינה שלי לי ולא ינכס אותה לעצמו. ואז חשבתי על עוד משהו: אחד צעיר, נמרץ, מלא מוטיבציה וכוחות, אמנם מתחיל דרך חדשה אבל כל העולם פרוש לפניו. השני - מפרנס משפחה, אחראי לפרנסה של עוד משפחה. עלתה פתאום השאלה העקרונית: לאן אני רוצה שהכסף שיש לי (יותר נכון שאין לי) ילך? באיזה שרשרת מזון אני רוצה להציב את עצמי ואיפה? אם אני לוקחת מישהו מהם לעבודה, אני הרי חלק מהשוק הזה, מהעברת האנרגיה הכספית הזאת. איפה אני רוצה להיות? איפה אני רוצה את הכסף שלי. ואז התשובה היתה לי ברורה יותר.

כן. מכיוון שהשונות בניהם לא ממש עקרונית - בעיני לפחות, ומכיוון שמדובר פה כולה בגינה ושניהם יעשו יופי של עבודה, אני מעדיפה שהכסף שלי ילך למי שזקוק לו יותר, תלוי בעבודה הזו יותר, מתקשה אולי יותר למצוא שוק, להתרחב, לשווק את עצמו בעולם מותגי וטרנדי כמו שלנו. זה לא בקטע של עבודה סוציאלית, מה פתאום, אבל זה בקטע של לחשוב לאן ולמי הכסף שאנחנו במילא שמים ילך. החלטתי לקחת את המבוגר והפועל שלו.

ובאותו הקשר. יש מכולת מאוד קטנה ועלובה ליד הרחוב שלי. מסוג המכולות שלא ברור בכלל איך הם מרוויחים משהו. איזה שילוב משונה של מוצרים, פלוס ארגז או שניים של ירקות שמגיע לשם מדי פעם, ממתקים מעבר הירדן, ומים מינרלים שאףחד לא שמע עליהם. מקרר מוצרי חלב גדוש אבל באי סדר מביך. וכמובן הבעלים, טיפוס מוזר ביותר שבקושי מזיז את עצמו. החלטתי לקנות שם יותר. הרי חלב, לחם, קוטג', שוקולד מריר ופריכיות אני במילא קונה תמיד וההבדלים במחירים לא עצומים, אז אני אקנה שם ולא באיזה סופר-דופר עצום שמוציא מליונים על פירסום, שמעסיק קופאיות בתנאי עבדות. ברור שמדי פעם אני חייבת לקנות במקום הגדול, אבל אז אני בוחרת ב"מחסני מזון" הקטן והזול מאוד, ומשתדלת לא להגיע יותר למגות, לקוסמוסים ולסופר-דילים. יש כל כך הרבה חנויות מכולת, צרכניות, סופרים קטנים וזולים בכל מיני מקומות, ישובים, שכונות וחורים. הם מנסים להרוויח קצת, לשרוד, הפרש המחירים לא נורא, לפעמים אפילו לטובתם, מה גם שככול שהסופר פחות נוצץ וזוהר כך נקנה יותר רק מה שאנחנו באמת צריכים ולא כל מיני שטויות נוספות. החברות הגדולות מעצבנות אותי, נמאס לי לפרנס אותם ואת תרבות הקניות האין-סופיות שהם מעודדים.

אולי זאת הנטיה הטבעית שלי לאהוד את האנדרדוג, את הפחות מקובל, ואולי יש בזה הגיון אנושי בלבד (ואולי לא), או הגיון צרכני כלכלי - לא יודעת. זה פשוט מרגיש לי נכון יותר.

שבוע טוב

אני חוזרת לספרים