מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

מכורה לא משתמשת. את הביטוי הזה למדתי והבנתי כשקרוב משפחה נכנס לקהילה לגמילה מסמים קשים, אחרי יותר מ20 שנות נרקומניות קשה. אני זאת שלקחתי אותו באוטו שלי ממרכז הגמילה שם שהה חודש, עובר את הקריזים והדודות הזוועתיים שלו, אל הקהילה שהחזיקה אותו חצי שנה, ממנה יצא "מכור לא משתמש". למדתי ממנו שאין דבר כזה לא-מכור. או לא-אלכוהוליסט, או לא-אכלן כפייתי.

את (או אתה) נשארת מכורה, אבל את מצליחה לא להשתמש, להמנע, לחזיק מעמד. זה קשה, ונדמה לי שתוכניות ה-12 צעדים למיניהן (A.A., N.A., O.A, וכד') מאפשרות לאדם להבין שזה גדול ממנו, חזק ממנו, לגמרי לא בשליטתו, ורק אם יסכים למסור את השליטה לכוח עליון (כפי שהוא מבין אותו), רק אז תיתכן החלמה. החלמה פרושו שינוי, המנעות, שינוי דפוסים והרגלים. אבל הכל הכל הכל מתוך הידיעה שזה עדיין ותמיד חזק ממך! שאי אפשר למעוד, אי אפשר לותר, תמיד צריך להמשיך להיתמך, להשען, להתפלל. ואם נפלת - אז מחר תזרח השמש על יום חדש.

אני מרגישה שבמובנים מסויימים אני כזאת. מכורה. קל לי כל כך לאבד הכל ולהשאב לתוך דברים. לתת להם לקחת אותי במחיר מאוד מוחשי לפעמים. פעם זה היה מחשב, האינטרנט. פעם ולפעמים וזה בטח יחזור - זאת אהבה, התאהבות, גבר, קשר. לפעמים זה חוסר מעש, חוסר התפרנסות, חוסר מחוייבות. זה לא שאני מרגישה מכורה לזה, אבל אני מרגישה שהקושי שלי להיות מחוייבת, להשאר, לדבוק, להתבגר - הקושי הזה דורש התנהלות כמו אצל מכורים לא משתמשים. כלומר - אני צריכה להעזר במשהו חיצוני, בכוח, במסגרת, בתפילות, בעבודת תחזוקה עצומה של כל רגע וכל יום. כל כך קל לי ליפול. מתוכי זה לא  קיים. חריצות, מוטיבציה, כוח רצון, סטמינה - ממני והלאה.

ובשנים האחרונות אני לומדת. לומדת להכיר את המקום בו אני כן מסוגלת: ההורות שלי. המחוייבות מוחלטת, ובשבילי זה הישג. בכלל לא ברור מאליו שלא נעלמתי על אופנוע לפני 10 שנים, בכלל לא ברור שאני ממשיכה להיות אמא, לפרנס, לעשות כל מה שצריך עבורם, להיות שם בשבילם, לוותר על המוני דברים. לא ברור מאליו במובן שזה דורש ממני מאמץ פנימי מאוד מוחשי. לעשות את מעשה האמהות היוםיומי.

ראיתי אותי עושה את זה בטיפול: אחת המטרות היתה - מה שיהיה, אני נשארת! ולא עוזבת ומפסיקה ברגע שלא מרתק, מסעיר, מעניין ומהפך-בטנים. נשארת. ושם, רק שם התחילה באמת העבודה, ברגע שהייתי צריכה להתייצב מול עצמי המתקשה לדבוק, לחצוב בסלע, מתקשה לחכות שהמים יחלחלו וישקו את החלקות הפנימיות העמוקות יותר. וזה קרה.

ראיתי אותי עושה את זה עם יחסים עם גברים: פה ושם, לאט לאט. נשארת, מוכנה לעבוד, להשקיע, לחפש, להתאמץ, להתעמת ולהתאמת. ואני רואה את זה עכשיו בלמידה למבחן:

בשבילי הלמידה למבחן המאוד מאוד חשוב הזה מבחינת הקיום המקצועי והכלכלי שלי, הוא קודם כל לשם עצמי: חייבת את זה לעצמי להתחיל-להתאמץ-להתמיד-ולגמור. חייבת את זה לעצמי. וכל יום זו מלחמה מחדש. איזה כל יום?! כל שעה!. כל שעה אני בורחת ותופסת את עצמי שוב בציצת השיער ומושיבה אותי על הכיסא. וכל המיילים, וכל הקורסים המקדימים שעשיתי, והספרים שקניתי, והאנשים שאני פוגשת כדי שילמדו אותי פרק פה ופרק שם, האנשים הרבים שאני דוחה, לא פוגשת, מפסידה. לא נורא, יש לי מטרה והיא תנצח. וכאמור, לפני המטרה עצמה של לעבור את המבחן, קודם כל המטרה שלי היא פשוט לעשות את זה. במובן הזה זה דומה לתוכניות ה-12 צעדים, כי במידה מסויימת הפקדתי את עצמי בידי כוח עליון (כפי שאני מבינה אותו), וכל יום מחדש אני מוותרת מול הכוחות המושכים, המפתים, וכל יום אני מודה שאני חלשה, ושם שם מתחולל השינוי הקטן, היומיומי: אני מצליחה להמנע מהפיתויים (אז מה לעזאזל אני עושה כאן בבלוג???), רובם, ובמינונים שונים לגמרי מהרגיל, אני מצליחה לסדר יום, זמנים, אירגונים. כאילו שזאת בכלל לא אני בעצם. החברות שלי אומרות לי שהתבגרתי, שהשתניתי לאללה. זה קצת עצוב, כי אהבתי ואני עדיין אוהבת אותי הסוערת, חסרת האדמה (מורכבת בעיקר מאוויר והרבה אש. אולי טיפה מים פה ושם). עכשיו יש מים פתאום ואפילו אדמה מבצבצת מתחת. זה קצת מחפיד כי אני לא רוצה לאבד את הטעמים החריפים שלי, את ממלכת הלילה שלי, את הנועזות, הסערה, הכוחות לנוע לכל כיוון, ליצור. אבל נדמה לי שהאדמה תובעת את המחיר שלה, מחיר החיים הבוגרים.

אחרי שאסיים עם המבחן יגיע הזמן לבדוק את הדברים הללו. איך ממלכת היום הולכת עם ממלכת הלילה. איך האדמה לא פוגעת באש ובאויר, איך אפשר להפוך להיות מכורה לא משתמשת, ובכל זאת להנות מעולם המכורים (אופס, לא בטוחה שאפשר...).

אז הנה ברגע זה ממש בעצם כתיבתי את המילים הללו בשעה זאת, כשאני יודעת שההשכמה בעוד פחות מ-6 שעות - זאת התנהגות של מכורה. מבינים? זה לא טוב לי, זה לא נחוץ, זה מזיק אפילו, מקלקל. ובכל זאת הצורך לכתוב, הצורך לפרסם, הצורך לפרוס את המילים והמצבים מול עיני, הצורך לקבל תגובות - בשניה זאת גוברים עלי. זה חזק ממני. אם אמחק את הפוסט הזה - אנצח, אבל אז אףחד לא ידע את זה. איזה פרדוקס מרהיב.

לא אמחק, כן אשלח. מכורה משתמשת.