מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

ישורת אחרונה. ככה קוראים לזה, לא?

לאסוף את עצמי לימים הקרובים. הילדים שוגרו לעוד סוףשבוע ארוך בלעדי. את החשבון הם יגישו לי בסוף big-time, אבל הם גם בעדי לאללה. באמת. רק שגם להם קשה עם זה שאני כל כך לא איתם ולא זמינה ולא פנויה וגם כשאני איתם, אני לא באמת איתם.

לאסוף את עצמי לתנופת למוד אחרונה, סגירות פינות לא ברורות, חורים שחורים, לחזור על מה שצריך (הרבה!), עוד כמה מבחני נסיון באינטרנט (ולגלות שוב שבנושאים מסויימים אני פשוט לא טובה מספיק, ובנושאים אחרים אני 10). לא לתת לחוסר ריכוז להשתלט. וזה קשה. חוזרת לדפוסים של קימות רבות, של עריכת רשימות (מה צריך לעשות אחרי.. מה צריך עוד להספיק החופש.. מה צריך לעשות לקראת שנה"ל של הילדים.. מה צריך לעשות לגבי כל מה שדחיתי בחודשיים האחרונים, בשנה האחרונה, ב-41.5 השנים האחרונות..). דפוסים של כתיבה/קריאה בבלוג/ים, גלישה, מחשב, דפוסים של קריאת כל שורה 10 פעמים בלי לשים לב לזה אפילו. דפוסים של זלילות וקפה. די. ראבק. תתרכזי. רק עוד כמה ימים.

והנפילה שאחרי? תהיה? תהיה קשה? נעימה? אצהל ואשמח ואדווח לכל העולם, או שזה יתפוגג בקול ענות חלושה אל השגרה ואל החובות ואל הצורך להמשיך לחזיק את עצמי מעל לפני המים בתפקוד בלי שקיעות עמוקות ואפלות. נראה, ימים יגידו. ימים ספורים מאוד יגידו!!! תכף אפשר יהיה לספר בשעות ולא בימים. אני פוחדת, נרגשת, חוששת, מאושרת, גאה, מבוהלת, נלהבת. הבטן מתהפכת. בגדול, אני מעדיפה מצבי "פרוייקטים" ודרמות, מאשר שגרה והתנהלות סדירה. so fucking what?!?!? יש פה חיים וצריך יהיה לחזור אליהם ממש ממש תכף אחרי המבחן. בכל אופן אני חושבת שזאת הפעם הראשונה מזה הרבה שנים, שאני נורא שמחה שתכף יהיה אוגוסט...

תכף אשוף. נתראה "אחרי".