קמתי בבוקר, התקלחתי, כולל חפיפת ראש, צחצחתי שיניים, התלבשתי, שתיתי קפה וישבתי בשקט בגינה! לא פתחתי ספר, לא קראתי טיוטות ותרגומים, לא גלשתי באינטרנט לאתרים מקצועיים ולא פתרתי מבחנים מקדימים. פשוט כי כבר לא צריך, כי אני אחרי המבחן!!!!!!
אחרי הקפה התחלתי לסדר את הבית, תליתי כביסה, סידרתי את הסלון, התחלתי לסדר את המחסן. הילדים התעוררו. אכלנו, פטפטנו, התחבקנו, צבענו כוננית שקבלנו מהשכנה, צבענו את המיטה שלי. שתי שכבות: אחת בבוקר, ואחת אחה"צ. טיפלנו בגינה, אמא (אני) עשתה טלפונים בקשר לעבודה שלה, בנסיון לשקם את ההריסות מהחודשיים האחרונים ובתקווה להתחיל להכניס קצת כסף, דבר קשה לכשעצמו ביולי-אוגוסט ובנתיים הילדים בנו אוהל עצום עם כל האטבים הקיימים בגלקסיית שביל-החלב, אחר הכינו פיצה מגעילה בתנור, פרקו מדיח, הורידו כביסה (אמא!! די להעביד אותנו!!). אחה"צ אחד נסע לתל-אביב לבני דודים, שניים עשו עם אמא סידורים. ארוחת ערב אצל חברים. חזרנו לקראת 11 בלילה, עייפים אך מרוצים. איזה יום נפלא! אח. השגרה המבורכת (כן כן, מכירים אותך, נראה אותך מחזיקה מעמד עם זה יותר מחמש-שש דקות...).
המבחן:
האם עברתי? לא יודעת - רק עוד כמה שבועות טובים תהיינה תשובות. למה? ככה! כנראה סוחבים את טפסי הבחינה על הגב של איזה גמל לצד השני של כדור הארץ, אז זה לוקח הרבה זמן.
איך היה? קשה, קשה לאללה. אין לי מושג אם עברתי או לא.
מאושרת? כן. שמחה, הקלה. הצלחתי לעשות את זה. חתיכת פרוייקט לקחתי על עצמי.
מופתעת? כן ולא. פתאום נזכרתי שיש לי את זה, את הכוחות לעשות דבר כזה. הרגשה כאילו אני חוזרת לאיזו "עצמי" כזאת שקצת הלכה לאיבוד בעשור וחצי האחרונים. אני גאה בי.
המשפחה: 10. מדהימים. בורכתי ורק יכולה לומר תודה ותודה.
ילדים: מדהימים במיוחד!
חברים, ידידים ומכרים: נפלאים. וכמו שסבתא שלי תמיד היתה אומרת, אבל על הצרות שלה - אני אומר על החברים שלי: אם על כל טלפון של עידוד וברכה, על כל אימייל, על כל אס-אם-אס שקבלתי ביממה-שתיים לפני המבחן הייתי מקבלת שקל אחד - הייתי יכולה לטוס מסביב לעולם ב80 יום! ולא באייר-איג'יפט. תודה לכולם!
זהו. עכשיו למשימות החיים: ילדים, פרנסה וחיפוש בן-זוג (אני מחפשת???).
חופש גדול נעים (איזה באסה עם סיני, הא?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
