מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לא יודעת מאיפה לעדכן כי הכל פה רץץץץץץ...

דרמות בקצב של 1 בחודש-חודשיים. הנה תקציר העניינים נכון להלילה:

האקס והחברה שלו אולי כנראה לא בטוח נפרדים. זה ככה הלוך וחזור כבר שבוע או יותר. מה שמעצבן זה שהם מוצאים לנכון, מישום מה, לעדכן את הילדים על כל שינוי זוית: נפרדים. אה בעצם לא נפרדים. אה בעצם כן. לא. כן. הילדים שלי כנראה כבר חסינים, בלתי מתרגשים. כאילו שהם אומרים: "טוב, הדיבורים וההודעות זה סתם בלה בלה. כשיהיה משהו רציני נדע על פי המעשים". הם צודקים.

אז אם הפעם זה באמת סופי (עד הפעם הבאה...), אז לא רק שהם נפרדים, אז הוא עובר לגור בעיר הקטנה שאני גרה בה. אני לא מעיזה לחלום על זה אפילו, בקושי לקוות, בטח לא לצהול. קודם שזה יקרה, אחר כך נצהל. אם זה יקרה, זה יהיה הדבר הכי מבורך והכי טוב שיקרה לילדים שלי. סוף סוף יוכלו לחיות בישוב אחד כל השבוע. אמנם לעבור בתים - אוקי, באסה - אבל לפחות להיות שייכים למקום אחד. חוגים, הסעות, חברים הכל כמו שצריך ולא מפוצל בצורה כל כך מעצבנת כמו עכשיו. ועוד יותר גרוע זה התוכניות שהיו להם לעלות עוד יותר צפונה ולהתרחק ממני עוד יותר. אם הם יפרדו, לא יודעת מה יעלה בגורל התוכנית הזו, אבל יש להניח שלפחות שנה, שנתיים (ובעצם זה תמיד יכול להיות גם חודש-חודשיים, אי אפשר לדעת איתו), תהיה איזו יציבות.

אז עוד יומיים ה-1.9 ואני ועוד הורים רבים נקבץ ונדלג למראה החופש הגדול שנגמר, אבל אם באמת הוא עובר (מחר חותם על חוזה???), אז אולי עוד אפשר יהיה להספיק להעביר חלק מהילדים לבית הספר פה. אולי לא ביום חמישי, אבל תוך כמה ימים או שבועות. מתפללת ומקווה מאוד.

החופש הגדול - סיכומים ומילות פרידה: גם השנה, כמו בשנתיים האחרונות הציפיה היתה לגרוע מכל, והנה הפלא ופלא היה ממש בסדר, אפילו בסדר גמור. היתה הבחינה העצומה שלקחה לי חצי חופש ואין לי כוח לכתוב עליה (תוצאות עוד חודש וחצי. ממש מעבר לפינה...), ואחר כך היו המון יציאות עם הילדים, עם החברים או עם המשפחה: היינו בכנרת כמה ימים, היינו בקמפינג ליד השניר, היינו בירושלים על תקן תיירים כמה ימים, הילדים היו בצפון שוב עם אבא שלהם ולי היה שבוע שלם בלעדיהם (מליוני תוכניות ובסוף בעיקר ענייני יום יום ועבודה, הרבה טוסטים עם חביתה ושקט שקט שקט). היו המון ימים בבית, הילדים משחקים, קוראים, רבים. עבדנו בגינה קצת, עשינו כמה תיקונים וצביעות בבית - אבל יש עוד המון עבודה. בקושי היינו בים או בבריכה (ירושה של הגנים הירושלמים שלי?), אבל היתה אוירה ביתית ורגועה רוב הזמן. ימים רבים אכלתי את הלב על זה שעברתי לגור כאן. הילדים - בעיקר הקטנים, נראים לי בודדים, מנותקים מהחברים הקודמים שלהם, אבל בגלל כל העניינים המשפחתיים שלנו, לא יכולים לעבור לבית הספר פה. איזה תסכול. היו לי (ואולי יצוצו שוב) הרבה מחשבות כפירה לחזור לכפר שעזבתי בנובמבר כדי שהם שוב יהיו עם חברים וכו'. בסוף החלטתי להשאר ולהאמין שיהיה בסדר + כמה פעולות לחיזוק הקשרים החברתיים כאן (תוצאות מיניאטוריות בנתיים). אבל כאמור, אם האקס יעבור לכאן, דרך המלך תפתח בפניהם.

זהו לבנתיים. פרוזאי למדי, לא?

בפינת ההמלצות: סליחה שאני חוזרת על עצמי, אבל מי שלא ראה את הסרט "קסם הנעורים", לא טעם טעמה של חוויה קולנועית מופלאה. אנא, לכו לספרית הDVD הקרובה לביתכם, קחו את הסרט, שריינו 6 שעות (כן, 6 שעות!) מחייכם, הכינו תופינים ולימונדה למכביר והרשו לעצמכם לשקוע בסיפור היפיפה הזה. אוי למי שמתאהבת במטאו. הוא שלי!!

לילה טוב.