מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

פשוט הייתי צריכה לכתוב את הפוסט על היפוך הבטן יותר מוקדם, כי מיד כששלחתי אותו האקס התקשר והתחיל לספר בפירטי פרטים מיותרים מה ואיך היה בשיחה עם המורה. ישר קטעתי ושאלתי - ומה השורה התחתונה?! אז מסתבר שהיא לא רוצה שהבן יעבור (היא מתה על הבן שלי.. טרלהללהלהלה הלקוי למידה, הזה שבקושי יודע לקרוא, זה שכל כיתה א וב מיצמץ כמו לא יודעת מה... היא פשוט מתה עליו...), שהיא רוצה לוודא שאנחנו בטוחים בצעד הזה וכו'. אז היא ווידאה ונתנה את בירכתה! צהלתי בטלפון (כך שהוא לא ישמע...). מיד אחרי זה רצו עוד טלפונים הלוך ושוב: אני דיברתי עם המורה (הזלנו קצת דמעות), אני דיברתי עם המורה העתידי, הם דיברנו בניהם ואז הוא (המורה העתידי) הזמין את עצמו אלינו הביתה כדי לפגוש את הילד שהוא קיבל לכיתה שלו בלי אףפעם לפגוש. הוא בא, הגשתי לו מים צוננים, הבן שלי השוויץ עם כל הציורים המדהימים שלו, לחשנו בשקט שהוא מתקשה בקריאה, והיה קליק נפלא בניהם ואני הייתי מבסוטה לאללה!

וכך, היום בבוקר, בחולצה לבנה, אחרי שניגב את העיניים ("רק נכנס לי משו לעין אמא..."), צעד בני האמיץ כל כך למקום חדש לגמרי, שעד אתמול בבוקר לא היה בכלל בתוכניות שלו. האם הפיצוץ יגיע יותר מאוחר? אולי. האם התגובות תהיינה מכל מיני סוגים מפתיעים? (אקזמה, מיצמוצים, נדודי שינה, עצבנות)? אולי. האם יהיו סצנות פתאומיות שהוא רוצה לחזור לכיתה הישנה שלו? אולי. ואולי זה יהיה חלק, זורם, עם קצת קשיים נורמליים, ותוך כמה שבועות, או אולי חודשים הילד יהיה שייך, מאוקלם עם חברים, חוגים והרבה אושר בעיניים? אני מאמינה שכן. נכון לעכשיו אני כל כך שלמה עם הצעד הזה, עם המעבר הזה. העובדה שעד עכשיו הוא והקטן נשארו בבית הספר הישן גרמה לי יסורים ומחשבות כפירה על המעבר לעיר הזאת. כאילו לא השלמנו את המעבר בעצם. ועכשיו כשהאקס עובר לפה (אלוהים, אני באמת מודה לך. מסתבר שניסים מתרחשים לפעמים), זה פשוט כל כך טבעי ומתאים. וכל זה בידיעה ובהנחה שעוד יהיו שינויים. האקס הפגין חוסר יציבות במקום מגורים ושינויים דרמטים בחיים שלו - אוקי. זה הגרוש שלי, זה האבא של הילדים שלי, עם זה אני צריכה להסתדר. אבל המעבר הזה של הבן לבית הספר כאן בשבילי זה כמו לתקוע עוד יתד, לשלוח עוד שורש למקום החדש כאן. גם אם הגרוש יעבור שוב, או מי יודע איזה שינויים יתחוללו בחייו - אנחנו כבר נטועים כאן יותר עמוק ויותר יציב.

עכשיו, אחרי שהוא יעבור לכאן באמת (אמור תוך שבועיים), אתחיל לעבוד ברצינות על להכניס את הקטן לכיתה שכרגע אין בה מקום.

נזהרת מיהירות, נפתחת לכל האפשרויות: קרה כאן משהו כלכך משמח וחשוב.

מגדלנה