מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

והפעם על כסף. כסף (היה) שטח מת מבחינתי. חור שחור. גלקסיה רחוקה. לכן חייתי ב12 השנים האחרונות באוברדרפטים היסטריים, בלי טיפת מושג כמה כסף נכנס או יוצא, כמה עולה משהו ואיך לעזאזל יוצאים ממחול השדים היקר הזה. עופפתי לי בינות לענני "כסף לא מדבר אלי", ועוד שטויות כאלה. כל עוד הייתי נשואה, היינו שניים בעגלה המקרטעת הזאת. שניים שאףפעם לא משלמים בזמן, שאףפעם לא יודעים כמה כסף יש (או אין ליתר דיוק), מה התשלומים הקרובים, וכמה עולה חלב, תיקון באוטו, או מהן הוראות הקבע שנכנסות ובאות תדיר בחשבון. בקיצור - צמד אימבצילים-פיננסים. היה קל לטפול זה על זה "למה לא שילמת בזמן?", או "את היית אמורה לקחת את האוטו למוסך, ותראי - עכשיו זה כבר יקר יותר...". עכשיו אני לבד. כבר קרוב ל-5 שנים, וענייני הכסף רובצים עלי כמו עננה מעופשת, בעיקר כי אני לא מרוויחה מספיק, בעיקר כי אני מחזיקה 3 ילדים פחות או יותר לבד, בעיקר כי אין לי מושג כמה אנחנו מוצאים, ובעיקר כי אני חיה - כמו הרבה מאיתנו (!!) - עם רמת הוצאות הרבה יותר גבוהה מרמת ההכנסות.

הילדים שאלו אותי לפני כמה ימים אם אנחנו עניים? התלבטתי מה לענות להם. יש לנו דירה ויש לנו אוטו ברוך השם, אבל אין לנו מספיק כסף לגמור את החודש. זה עוני? לא, ממש לא. אבל זה נקרא תת-השתכרות + השתכרות נמוכה. יש אנשים שהם בתת-השתכרות למרות שהם מרוויחים הרבה (כמה זה הרבה??), ויש אנשים שמאוזנים בתקציב שלהם למרות שהם מרוויחים מעט: הם בהשתכרות נמוכה, אבל לא בתת-השתכרות. אני גם זה וגם זה.

אז כבר חודשיים שאני בתהליך של התאפסות על הכסף. הצעד הראשון הוא:

1) הבנה שקטונתי. קבלה שבנושא הכסף כל הצעדים והדרכים בהם נקטתי עד היום ושאותם אני יודעת, לא עזרו ואף הזיקו. אני נוהגת באופן מוטעה, לא אחראי, עיוור. לא שפוי במידה מסויימת. הרסני. אני מבינה שהנושא יצא משליטתי, שהוא גדול ממני. לכן אני מפקידה את השליטה והתשובות בידי כוחות גדולים וחזקים ממני. זה יכול להיות אלוהים, זה יכולה להיות הקבוצה שאני משתתפת בה, זה יכולות להיות חברות חכמות. זה תהליך של הבנה פנימית שלי שאני צריכה כאן עזרה רצינית ואני מאמינה שעל ידי הודאה בכך, יגיע גם השינוי.

אבל האמונה בכוח עליון כלשהו שיכוון אותי לא מספיקה, יש לנקוט כמה צעדים, והנה הם:

1)  מחוייבות מלאה לקחת כל עבודה, לא לפשל, לא להבריז, לרשום הכל, לעשות מעקבים אחרי לקוחות, לפרסם יותר, לקחת מחירים ראויים (ולא נמוכים מדי), לרדוף אחרי כסף שחייבים לי. בקיצור - אני מנסה להרוויח יותר. וזה השתפר באופן מדהים, אבל עדיין יש עוד המון מה לעשות וזה קשה לי. קשה לתמרן עם הילדים, עם הבית, עם העבודה, עם עצמי. יש ימים שקשה לי לצאת מהבית, יש ימים שקשה לי לחזור ללקוחות. העבודה שלי מאוד תובענית מבחינה ריגשית ולא תמיד אני מצליחה לעמוד לרשות הלקוחות שלי באופן המקצועי ביותר. הבחינה שעשיתי בקיץ, תיתן לי פוש רציני מאוד ואני מחכה לתוצאות בעוד פחות מחודש! אבל בנתיים אני חוששת שאצטרך לצאת לעבוד במשהו אחר, פשוט יותר, כדי להשלים הכנסה.

2) ניהול מודע, עירני, בעיניים פקוחות לרווחה של כל הכספים, כמו גדולה: כבר חודשיים אני רושמת כל גרוש שמוציאה. אבל הכל! נכנסת לחשבון הבנק על בסיס יומי (עד לפני שבוע בחיים לא נכנסתי לאינטרנט לחשבון בנק שלי!), עושה סיכומים חודשיים של הוצאות לפי קטגוריות, ובוחנת כל מקום שאפשר להוריד. משתמשת במזומן עד כמה שניתן. כן כן - הולכת לכספומט, מוציאה כסף לשימוש שוטף ומשלמת איתו. כך אני באמת יכולה לפקח על הוצאות ולעומת יתרה, כך אני יכולה להרגיש יותר איך הכסף בורח, כך לא תיפול עלי המכה (הכל פעם מפתיעה מחדש) של הורדת כרטיס האשראי מהחשבון כל חודש.

3) המנעות ואיפוק: לא מוציאים כסף שאין. צריך להתרגל לא לקנות דברים שלא צריך. אנחנו קונים עכשיו, כבר חודש ויותר רק מה שצריך! לא צריך גם פיראוס וגם פרומעז. לא צריך קבנוס, לא צריך פרמז'ן, לא צריך בגט. לא צריך מאגרי אוכל היסטריים במזווה, לא צריך כל מיני פיצ'פקעס לילדים, לא צריך לשבת בבתי קפה, או לקנות חולצה כי עברתי ליד הקניון - לא צריך. מתנות אפשר לקנות צנועות יותר, יש חניות מזון יותר זולות, לא צריך עוד שתילים ועוד עדניות לגינה, וכשהאוגרים נפטרו (יהיה זכרם ברוך...) לפני חודש לא מיד קניתי חדשים. נחכה ליומולדת. לא צריך DVD מהמכונה פעמיים בשבוע, אפילו לא פעם ולא צריך YES ו-HOT. מסתבר שיש המון דברים שלא צריך. כרגע. כשיהיה יותר כסף, אפשר יהיה לקנות שוב ולהתרווח... כרגע פשוט אין.

4) מתחילה תהליך מבהיל של לגבות את הכסף שהאקס לא משלם עבור הוצאות הילדים. באמת נמאס לי להיות בנק-ההלוואות שלו. אם אין לו - שילווה ממישהו אחר. אמא שלו, חברים שלו, הבנק שלו. הוא חי על חשבון הילדים וועל חשבוני, הוא בקושי משלם משהו. אני לא צריכה להמשיך לספוג את זה יותר.

התוכנית הזו אולי נשמעת ספרטנית וקפוצה, אבל התחושה הכללית שלי היא טובה מאוד! תחושה של שליטה, של ירידה אל הקרקע, של חיים נבונים יותר, מוחזקים יותר. זה לא קל, כי קשה להפסיק הרגל לקנות כל מה שבא, כל מה שעובר מול העין, כל מה שהילדים מבקשים, למלא עגלה בסופר, לקנות בדרך ספר מעניין, לקחת לדרך הפוך מהדוכן - קשה לוותר ולהפסיק עם זה. אבל המציאות האמיתית היא שבאמת אין לנו מספיק ואי אפשר להמשיך לחיות בעולם של פנטזיות והוצאות גבוהות כל כך (יחסית להכנסות).

עכשיו קשת חדשה של תחושות מציפה אותי: חרדות ודאגות ממשיות לגבי הוצאות כספיות שאין לי מושג מאיפה יהיה לי הכסף: תיקון אוטו במוסך, טסט לרכב, הוראות קבע של ביטוחים ושכ"ל. ופחדים בקשר לכסף מהאקס. לא רוצה להכנס לעימותים איתו, וכמו שחולמני כתב - בחרתי עד היום להמנע מכל התערבות משפטית בכוונה. דבר אחרון שאני רוצה זה לעשות את זה, בעיקר בגלל הילדים. אז אני מנסה - בעזרת אחרים, תמיכה, יעוץ, הכוונה וגם תפילה - לסדר את זה בלי התערבות משפטית. ואולי אני משלה את עצמי שוב?

העיקר זו התחושה של מציאות, עירות מלאה, נוכחות, אחריות. זה בא ביחד עם מועקה, לחץ, מתח, חרדה ואפילו יאוש. אבל ככה זה בעסקות חבלה: הכל, או לא כלום, לא?

(רגע, ולסיום אני רוצה לברך אותנו (אותי, את הילדים ואפילו את האקס) שיהיה שפע רב בחיינו, בכל תחומי חיינו, שתהיה לנו התבונה והכוחות להתמודד עם מה שהחיים מביאים, ושליבנו ירחב באהבה ובסליחה. בעצם אני מברכת את כולם. ואני נמנעת בכוונה מכל הערה צינית לגבי דביקות וכאלה. אבל הנה, בכל זאת תקעתי...)