אתמול היתה בר-מצווה משפחתית של הבן של הבן דוד של אמא שלי. יעני - רחוקי משפחה, כמו שהבכור שלי אומר. זאת אומרת שהילדים שלי, שהתקשו להבין - ובצדק - מה הקירבה המשפחתית שלנו לחתן הבר-מצווה - הם הנכדים של הבת דודה של האבא של בן ה-13... ואכן רוב המפגש היינו עסוקים בלנסות להבין מי שייך למי, ואיך אנחנו קשורים לכל זה. היה שם עוד דוד של אמא שלי, נצר פולני אחרון במשפחה, היה שם בן דוד של סבתא שלי, שאמו הפולניה ז"ל, עוד זכורה לכולנו מההערות והאמרות שלה, ששמות כל בדיחה על פולניות בכיס הקטן, היתה שם דודתי הישירה והחביבה, שטרחה רוב הזמן לציין כמה היא שונאת ארועים כאלה.
היה אוכל מדהים, נוף גלילי נפלא והמוני גברים נורא בשלים וסקסים (או שאני שוב מבייצת??), שהייתי עסוקה רוב הזמן בלנסות לקלוט האם הם לבד או עם אישה כלשהי. בחיי, היה שם אוסף גברים בגילאים המתאימים שפשוט נזל לי הריר (האוכל הטעים הסווה את התופעה המוזרה, כך שיכלתי לומר "שאני נורא רעבה" ואפילו לא לצאת שקרנית...). בסופו של דבר כולם ניראו די תפוסים, אני חייבת לומר. בזמן הארוע פיתחתי דרכים לעקוב ככה בזוית העין, לראות אם מישהו שייך לאיזה ילדים, אם הוא יושב בסופו של דבר ליד איזו אישה, האם הוא סוחב צלחת גדושה בעוגות כי הוא נורא רעב, כי הוא דואג לה ומביא לה קינוחים, האם האישה שהוא עומד ומדבר איתה שייכת לו, או סתם אחת. עוד דבר מעניין שהיה שם, זה שהיתה איזה חברה של אם-הבר-מצווה, שישר קלטתי שהיא גרושה. גם כי היא נראתה טוב, פורחת, סקסית וחמודה, וגם כי היא קלטה אותי וחייכה אלי כל הזמן (אויש! אולי היא התחילה איתי??? איזה פספוס!), וגם כי כמובן היא היתה נטולת גבר. כן, גם אחריה עקבתי.
בסופו של דבר קרו שני דברים:
גבר אחד, חמוד לאללה, שכל הזמן נראה לי מוכר, אבל לא ידעתי אם זה מהמציאות או מאיזה חלום שהיה לי פעם, ניגש אלי ושאל אותי: "שלום, את מגדלנה, נכון?". נפלתי ברצפה. ואז זיהיתי אותו!! אה, למדנו יחד בכיתה אחת ביסודי, בירושלים.הוא היה בן-טובים פושטק כזה שכולן ישר התאהבו בו, וגם אני, אבל הוא עזב מהר מאוד, או שהעזיבו אותו. והנה הוא פה. זכרתי את שמו, גם שם משפחה. זה היה מפגש מאוד מרענן. דיברנו קשקשנו, שתינו קפה, אכלנו ביחד כמה עוגות נפלאות. אבל הוא נשוי, באושר, מאז הצבא, וכן היא פה, ואיפה הכרתם, ואיזה יופי (שיט שיט שיט! אני כל כך קטנונית ורעה לפעמים. מה יש? עד שסוף סוף מישהו פונה אלי, ומישהו שווה כל כך, הוא צריך להיות נשוי באושר. פאק!). אבל זה היה נחמד, בעיקר כשסיפרתי לילדים שלי שאנחנו למדנו יחד בכיתה ד', הם היו די בהלם.
הדבר השני שקרה, ובעצם לא קרה, אבל נאמר, ומבחינתי היה בגדר פריצת דרך קלה, זה שלקחתי את דודתי הצידה, והנה שיחתינו:
מגדלנה: "דודה, יש כאן המון גברים מאוד מתוקים, לא ככה?"
דודה: "מגדלנה יקירתי, בדיוק חשבתי על זה בעצמי. בחיי, מה-זה מתוקים! נו...??"
מגדלנה: "מה נו? מה נראה לך? שלא בא לי עליהם, אבל רובם נראים לי נשואים, לא?"
דודה: "הממ. לא חשבתי על זה... באסה."
מגדלנה: "תשמעי דודה. אולי, ככה, תגשי לאבא ואמא של הבר-מצווה, הרי הם מכירים את כולם, ותשאלי אותם, כאילו שאת עושה לי טובה, כאילו שאני לא יודעת מזה בכלל, כאילו שאת חושבת שאני לא אהיה מרוצה מזה גם - האם יש כאן פנויים?"
דודה: "רעיון מצויין! מיד אגש למשימה. יאללה ביי".
אחר כך הלכנו הביתה.
עד עכשיו היא לא התקשרה.
מה שחשוב זה, שלמרות שהחלטתי ואף ביצעתי נסיגה חד-צדדית מאתר ההכרויות הראשי בו שרצתי בשבועות האחרונים, הנה עשיתי צעד מעשי של יציאה מהארון, כלומר כן! אני מחפשת! תעזרו לי! וזה באמת למרות שאמרתי לעצמי וגם לחברה או שתיים שבעצם כניסה של גבר חדש לחיי כרגע רק תעשה מהומה ובלגן. גם ככה אני בקושי מצליחה להתרכז במטלות החיים כמו פרנסה, גינה, בית ספר, חופשת סוכות באורך חצי החופש הגדול וכו'. אני חוששת שכל טלטלה ריגשית מכל סוג שהוא רק תפריע לי להחזיק את עצמי עם הראש מעל המים, אז מה אני צריכה את זה? ובכל זאת - ביקשתי ממנה.
ובאמת, אני תוהה: איך אנשים ונשים בגילאים שלנו, במצבים שלנו נפגשים, מכירים זה את זו? אתרים באינטרנט? טיולי פנויים פנויות של החברה להגנת הטבע? מסיבות מדבר הזויות? דרך קרובי משפחה וחברים? ג'יזס, איך זה עובד באמת??



ובענייני סוכות, סתם רציתי לספר שהילדים שלי סידרו את 4 המינים בסוכה הקטנה שעשינו לנו: לולב (מבריסטול), ערבה (ענף של עץ אלון, כי זה מה יש לנו), ענף של הדס (ריחני ואותנטי למהדרין), ולימון - עם פיטמה! (בתורה כתוב "פרי הדר", אז מאיפה צץ המנהג היקר ויוצר המעמדות של לרכוש אתרוג דווקא??). הכל מאוד חגיגי! בהזדמנות אחרת אנסה לנסח, גם לעצמי, למה חשוב לי לעשות את זה, כולל יום כיפור וחגים אחרים.
חג שמח
ועכשיו אני רעבה.
מגדלנה

(והנה מה שעלה מחיפוש המילה אתרוג בגוגל)