מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אין לי זמן!!!

לקחו לי את הזמן, שתו לי, אכלו לי, זאב טרף לי את הזמן...

אח, תירוץ עלוב. אבל לא ממש. יש לי עבודה פתאום, ואני גם צריכה לעבוד אותה. מוזר. לא שקודם לא היתה, אבל בתור עצמאית (וכל עצמאי/ת יודע/ת את זה), עיתך בידך, וגם כלכלתך או אי-כלכלתך בידיך. תרצי - תרוויחי, לא תרצי - לא תרוויחי. אז אני רוצה, והנה - כמה מוזר - אני גם צריכה להתאמץ בשביל זה. וזה אומר שהתחייבתי לכמה דברים ומכיוון שהופ הופ טרללה גדלתי בשנה, ואני כבר לא בת עשרים, אפילו לא בת 40, הגיע הזמן לעמוד על שתי רגלי (האחוריות?) ולהתפרנס כמו גדולה. וזה קשה. קשה לי, קשה לי להתמיד, קשה לי לעמוד בהתחייבות שלי, קשה לי כי העבודה לפעמים לא מי יודע מה מלהיבה. קשה לי כי אני רוצה להיות טובה במה שאני עושה, ולא הכל יוצא בקלות מהשרוול...

אבל למדתי כמה דברים בזמן האחרון, וכמו הקטע של מכורים שלא-משתמשים: פשוט צריך לעשות את זה, בלי שום קשר לחשק, לכוח, ליכולת, או לכל דיון פנימי זה או אחר. שיקול הדעת שלי כאן (כאילו) לא נחשב. וזאת הבחירה שלי עכשיו. לצאת לעבודה, לקחת עבודה, להתמיד איתה - זה לא נתון לדיון, למו"מ, לחשקים, לעניין, לביטוי עצמי. לשמחתי הגדולה העבודה שלי היא אני. כלומר, אני לא מתפרנסת מאיזו עבודת כריה במכרות, או מלשבת 10 שעות על מכונה במפעל. אני עושה מה שאני טובה בו ומה שאני (רוב הזמן) אוהבת.

אז חוץ מלנפנף בזה, כאילו גיליתי את אמריקה (שזה ילדותי בפני עצמו), אני פשוט באמת עסוקה, הולכת לישון מוקדם (סליחה - נופלת לישון בסלון וזוחלת באמצע הלילה למיטה), קמה מוקדם כדי להספיק כל מיני דברים, מתרוצצת עם הילדים אחה"צ, ומנסה לנהל בית נורמלי.

מה שמדאיג אותי זה שאני פוחדת להתייבש. איפה הלבידו? איפה כוחות היצירה והיצר שלי? לא רוצה שמריה (טוב, זו עדיין אני), או כל גילגולי המקוונים האחרים, ילכו לאיבוד. כל המיץ, הנוזלים, העסיס, המרץ, האור, החושך, הסערות, האומץ, הכוחות, הפריצה, היצירה. לא רוצה שיעלמו בתהום נשיית חיי-היום יום.

אבל מצד שני - אלף) אני חייבת את זה לעצמי ולילדים שלי. לא יכולה להמשיך לחיות באוברדרפטים היסטרים, בחוסר כסף, בחלומות, במתנות מההורים, במרדף סיזיפי אחרי כספי הגרוש, בדאגה כלכלית כזאת. ו-בית) אני מנסה להשתמש בכוחות ההם, של מריה השניה, כדי לעשות את מה שאני צריכה לעשות עכשיו. רק שהפעם זה נראה אחרת. ארצי יותר. והקטע המדהים הוא שזה הרבה יותר קשה לי (ובעצם, מה מדהים בזה?).

אז אני כאן, נכנסת ויוצאת, מתגעגעת, נאבקת עם עצמי (לא לחזור לשימוש תכוף!!), להיות מסורה ומחוייבת, עם כוחות יצר ויצירה שמניבים פירות של פרנסה ועבודה. קשה לי, בחיי. אני לא גיבורה או משהו. אני באמת כמו כולם.

ומה עם אהבה? סקס? גבר? אישה? משהו? אה.... לא יודעת... כרגע זה ממש מינורי.  אפילו הבטריות יבשו. האם אני מחכה לנסיך על הסוס הלבן?? אני?! מה פתאום! אני לא מחפשת...

והמעניין הוא שלמרות הכל, המקום הזה, הכתיבה, הבלוג, הקוראים, המגיבים - כל כך חשובים לי. שמחה שאתם כאן.

מ.