מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

כמו שמוצאים ארגז נושן בפינה של המחסן או על עלית הגג, מתיישבים ופותחים אותו, מציצים פנימה. קצת מאובק, קצת לא זוכרים מה יש שם, אבל יודעים בוודאות עמוקה שיש שם אוצרות נפלאים, שיש שם את עצמי, אותי, את שלי - או לפחות חלקים. נכנסתי כי היתה תגובה במייל שלי הזנוח, תגובה מלפני כמה ימים טובים, ופתאום ראיתי את התמונה של האישה והאיש הרוקדים ולרגע אפילו לא זכרתי ששמתי אותם בראש הבלוג במקום המדבר עם העננים הזוחלים, והצבעים (תמיד זה היה כחול כזה כאן?), וכל האנשים הנפלאים שעונים ומגיבים. איפה הייתי? איפה אני בכלל? זו כנראה שאלה יותר קיומית-מהותית, מאשר טכנית. אבל התשובה היא פשוטה וטכנית, אבל חשובה מעין כמוה.

איפה אני?

כמה פעמים בכלל עצרתי, או מישהו עוצר, לשאול את השאלה הזו? "איפה אני?". לא במובן של אני בחדר השינה, בפינה של המחשב, ליד החלונות הגדולים המשקיפים לחצר הבלתי מטופלת בתרדמת החורף שלה. לא במובן הזה. במובן של הרצף, של רצף החיים. במובן של מה שאחלתי לעצמי, מה שבקשתי ומה באמת קורה (אולי אלך להציץ בברכת ראש השנה... רגע...).

אוקי, קראתי וחזרתי. די מדהים אותי למען האמת. בעיקר ברכתי את עצמי בכוחות, בפרנסה ובאהבה. וגם כמה עניינים עם הילדים, עם המשפחה, עם חברות. אז לשאלה "איפה אני", אפשר לומר שאני "כאן". לגמרי לגמרי. ומי שלא מכיר, וגם מי שמכיר אותי יודע עד כמה שזה לא ברור מאליו. הבנתי תוך כדי הסתו ותוך כדי החורף הזה שהעבודה הפנימית שלי, המטלה החשובה שלי כאישה בדרכים היא להיות כאן, בעולם המוחשי, בעולם האדמה, עבודה, פרנסה, מחוייבות. ושם אני נמצאת. לבוא הנה לכתוב, להרהר, לחזור אלפי פעמים לראות תגובות ולהגיב חזרה - זה מהלך שגונב אותי, מרחיק אותי. מרחיף אותי. ואני פוחדת. פוחדת שיגנבו אותי שוב, שהדברים הנזילים, האווריריים, האש, הקשת בענן יבוא ויקחו אותי. כל כך קל לקחת אותי. משב רוח קליל, אהבה, רטיבות בין הרגלים, ריגוש, חומר מרומם מהסוגים הללו - ישר גונבים אותי ואני עפה כל כך בקלות, נעלמת לי, נוטשת בלי טיפת יסורים את האדמה. ביי ביי עולם אכזר, הלו הפינס... על מה אני בכלל מדברת?  ג'יזס.. רק באתי להציץ בקופסאת האוצרות בעלית הגג... 

לפני כמה ימים עשינו את מסיבת הפיג'מות השנתית, אני והחברות אצלי בבית. ארבעת המופלאות, הנפלאות. כולן הביאו מלא אוכל, שמיכות חמות, קלפים (אושו), DVD והרבה מצב רוח טוב. את מעט היין שעוד היה במקרר שלי מתכופות רטובות יותר - אני שתיתי בארוחה וזהו. וכמובן שהיה גדול, כיף, מדהים. דיברנו המון, צחקנו, בכינו, ראינו שני סרטים, דיברנו עוד, לאט לאט כולן נשרו להן, נרדמו ורק אני נשארתי עירה, כל כך עירה, כמו שאני אוהבת, כמו ששנים לא הייתי. סערה בחוץ, סערה בפנים, כולן ישנות המאנייקיות, ורק אני עירה. רציתי גבר, רציתי אהבה גדולה אבל בסוף נרדמתי גם. בבוקר פתחנו בקלפים. כל שנה אנחנו עושות את זה. אין לנו איזו שיטה או איזה ידע, פשוט לפי הציורים ולפי מה שכתוב בחוברת. בדרך כלל יוצאים דברים די מדהימים. לי יצאו קלפים מבאסים, אבל רק ברגעים הראשונים. בשונה מהקלפים שיצאו לי לדוגמא פעם כשהייתי צריכה להחליט אם להתגרש או לא, ואז יצאו קלפים כמו "מסע", "מעוף", "דרך חדשה", "אומץ", וכל מיני דברים מפתים כאלה, עכשיו יצא לי "תמימות", "חיצוני" ומשהו לא זוכרת "מקובע", משהו כזה. אמא'לה. אבל ראו איזה פלא - מעז יצא מתוק. מדימויים לא פשוטים יצאו תובנות מחזקות מאוד.

התמימות - היה לי ברור - אני חיה המון בכאן ובעכשיו, במפגש בלתי אמצעי עם אנשים, מקומות, רעיונות, מצבים. עם עצמי. משם אני באה, זה העבר שלי. משהו ילדותי, מלא חיים וחיות.

החיצוני - ציור מבאס של ילד קטן עומד ליד שער סגור שעליו שרשרת (ומסתבר שהמנעול פתוח!), ומביט החוצה אל מראה של קשת צבעונית ומפתה. ישר חשבתי שאני בחוץ, שהעניינים ממשיכים להתרחש בלעדי, שאני לא מגשימה, לא רואה את המנעול הפתוח ופשוט יוצאת על הקשת, אל מחוץ למקום הנעול הזה. אבל לא, זה לא כך: אמנם בחוץ יש את הקשת, את הזוהר הצפוני, כל כך מפתה, כל כך אוורירי, רק להושיט את היד ולגעת לשקוע בה. ואני - אני בוחרת עכשיו להשאר במקום הסגור, הרגיל, בתוכו. לא בורחת החוצה למקום שקל לי איתו. אני עכשיו מקורקעת. מתפרנסת, עובדת, לומדת, משרישה לעומק. הקשת לא בורחת, אני יודעת שהיא שם, ואני יכולה מדי פעם לצאת וקצת לרקוד בה, לתת לצבעים שבה לשטוף אותי, אבל אני שייכת עכשיו למקום הסגור, המבויית. וזו עבודה קשה בשבילי. כמו שלמישהו אחר זו עבודה קשה להפתח, לעוף, לאהוב, להזדיין ללא הכרה, ליצור, לרקוד. בשבילי זו העבודה הקשה ועדיין לא מאוחר לי ללמוד לעשות אותה. להתאפק, ללכת בצעדים קטנים אבל עמוקים. לכן הקלף הזה, קלף ההווה - הוא בדיוק אני עכשיו.

הקפוא - קלף דוחה ומבהיל של פרצוף מכורכם, כלוא בתוך גביש לבן (יהלום? קרח?), אבל יש שם דמעות, דמעות של אש חמה, או של קשת, או של לבה. נבהלתי - זה העתיד שלי?? להיות כלואה בתוך גביש כזה? הו! והנה גם כאן ראיתי שהקשת שתמיד סביבי, תמיד מחוצה לי ואני רוקדת בתוכה - היא תבוא בבוא היום מתוכי, מבפנים. הדמעות הללו ימיסו את הגביש, אבל זה יהיה פנימי ולא חיצוני. ואז אני יודעת גם תבוא האהבה הנכונה. זה שיראה את דמעות האש שלי וישתה אותן, ירווה את צמאונו, ימיס את הגביש סביבי, יחד איתי.

מה זה אומר במציאות? וואלה.. איי הב נו פאקינג קלו. אין לי מושג. אבל זה מרגיש לי נכון לגמרי. זה חייב להיות מישהו שיסכים לי שאהיה מתנדנדת בין החוץ לפנים, בין הלילה ליום, בין השטן לאלוהים. זה חייב להיות מישהו שיסכים לפצעים שלי ויסכים להראות לי את שלו. מישהו שידע שאני חייבת להשאר על הקרקע, אחרת אעוף והתרסק. מישהו שיצמח משם גם. אולי. אמן.

אז שוב בסוף דיברתי על אהבה.

כי זה חסר. אבל אני לא אמלא את החורים שלי, חורים מכל מיני סוגים וצורות, במשהו סתמי. במילוי מתוק וסתמי.

קשה להאמין אבל בשנה האחרונה היו לי (רק) שני זיונים!! אני חושבת שזה שיא עולמי סנסציוני. זה כנראה מתאזן עם שנים אחרות שופעות במיוחד. יש צדק בעולם... נעים לי להשתמש במונח "ממוצע" עכשיו... אבל ת'אמת? לא אכפת לי. לא חסר לי. זה יגיע בזמנו. העיקר שלא אקפא, שלא אתייבש, שלא אהיה מרירה ועבשה. אני משתדלת.

כתיבה: אני חושבת שהכתיבה תחזור מתישהו. הכתיבה משקפת תמיד מה שעובר עלי. זה שאני לא כותבת כבר כמה חודשים בעצם כלום, לא סיפורים, לא יומן, לא טור אישי - זה לא מוצא חן בעיני. זה סימן קצת שהלכתי חזק מדי לכיוון האדמה. אני רוצה למצוא גם שם את הלחלוחית לכתוב. אולי סוף סוף יוולד הספר, ה-סיפור. אולי - אבל נראה לי שעדיין לא בשל הזמן, אם בכלל. אני כנראה צריכה ורוצה לעשות מה שפעם רונן אלון הציע: פשוט לכתוב, לא משנה בלוק-שמוק. עזבו דעת קהל. פשוט לכתוב. זה כנראה מה שאני עושה ברגע זה. ואני רואה כמה אני - כמו תמיד - אוהבת את זה. חיה את זה. כתיבה מתוקה שלי, אהובתי הנטושה. איך אעשה אותך?

נזכרתי בספר "שתהיי לי הסכין". הוא כותב וכותב וכותב. רק דרך הכתיבה קורים לו דברים. אני מעריצה מי שכותב, מי שיוצר כתיבה, סיפור, ספר. אני רוצה גם. לא בגלל הערצה. לא בכלל לא (אויש, יצא דפוק), אלא בגלל הנפלאות שבזה. המילים שיוצרות את המציאות, מתארות, לוקחות, בוראות. בגלל הסיפור שמתגולל שם. אני חושבת שאני עסוקה מדי בעצמי כדי לכתוב באמת סיפור. הסיפור היחיד שאני מכירה ויכולה לכתוב זה הסיפור שלי, שלנו, של השנים האחרונות, של האנשים שסביבי. והסיפור הזה, ששם הרבה טלנובלנות בכיס הקטן, לא יכול להכתב באופן פומבי. לא כל עוד הילדים שלי צעירים, וכל עוד אני לא מוכנה ולא רוצה להתעמת עם הגיבורים וגיבורי המשנה. אז בקיצור - אני מזיינת את השכל, וסיפור או ספר לא יצא בזמן הקרוב. אפילו את הבלוג שלי אני לא מצליחה לתחזק.

קרו הרבה דברים בחודשים האחרונים, והכי חשוב מכולם זה שאני יותר - בקצת - עצמאית. בכלכלה, בחשיבה, ברגשות, במעשים, באמונה. תודה לאלוהים שנתן לי את ילדי, שנתן לי את החברות שלי, את ההורים שלי, את האנשים שחוצים את חיי, את הארועים והמצבים שמעירים אותי, שלא נותנים לי לישון. תודה לאלוהים ששם אותי בעולם הזה, שבעה ובעלת יכולות. אני בוטחת בך שתראה לי את הדרך, בזמן המתאים לך ובאמצעים המתאימים לך. אני בידך, אוחזת את חיי יחד איתך.

לילה טוב

מריה השניה

זו שבחרה באיזו דרך ללכת