מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

חייבת לספר את זה. נראה אם אצליח לתאר את הרגעים האלה, את המעט והקצת אבל ניואנסי, שהתחולל בתוך קפסולת זמן לא ארוכה, בתוך המרחב החללי הקטן של מונית שירות מכאן לשם, מתישהו לא מזמן. מין פיסת חיים כזאת:

אני יושבת ליד אישה אחת. אולי בת גילי, לא ברור לי לגמרי אם היא מהסוג שנראת צעירה, אפילו ילדותית, אבל בעצם מבוגרת, או להיפך - כזאת שנראת מבוגרת לגילה, משהו לא מחמיא במיוחד. אבל אישה חביבה, רגילה, מעיל סטודנטים ותרמיל גב. באמצע הנסיעה, כששתינו צפופות זו לזו, מרפקים נוגעים, כל דפדוף בספר שאני קוראת מזיז לה את המעיל - היא עונה לנייד שלה, ומנהלת שיחה בקולי קולות - כולם שומעים כמובן. אי אפשר שלא לשמוע: הילדים שלה רבים בבית, בזמן שהיא בדרך חזרה הביתה (לימודים? עבודה?). השמות שלהם מהדהדים במונית, יחסי האחים, הכל, איזה תוכנית בהופ הם רואים, מי מציק למי ועל מה הם רבים, ולא - אסור לאכול גמדים עכשיו כי זה חלבי ועכשיו סיימתם בשרי... ואיפה לעזאזל סבתא? תקראו לה... למה אתה מציק לו? חכה שאני אגיע... עוד מעט חמודי... אז תוכל להציק לו... כן.. חכה עם זה... תתאפק, טוב מותק? יש בצק בכוננית... אבל אתה אוהב בצק.. טוב תקרא לסבתא.. אמא?! למה הם רבים? אז תתלי את הכביסה אחר כך... יש בצק.. אמא.. הלו.. את שומעת? למה הוא שוב בוכה? טוב.. תני לי אותו.. מאמי, מאמי! תרגע. קודם כל תרגע.. סבתא תיתן לך בצק ותעשה צורות, טוב? תן לי את סבתא.. אמא! תני לו בצק.. אני עוד מעט מגיעה.. לא, לא גמדים! אמא זה חלבי.. לא נורא הוא כבר שכח...

וכך הלאה עוד ועוד. שלושה בנים, מי יודע בני כמה, לא ממש גדולים כנראה, אמא שלה מנסה להחזיק אותם שם והיא כאן מנסה להחזיק את כולם, לחיות איזו פיסת חיים משלה, בדרך אליהם, הנה, תכף מגיעה, בנתיים עושה אמהות בשלט רחוק. גם אבות עושים את זה? כל האמהות כאלה? גם אני? והילדים, והסבתות? ובאמת - אני כזאת? כנראה, קצת... כמובן שחשבתי על הילדים שלי, עכשיו עושים כך וכך.. מסתדרים בלעדי לא רע לרוב, מרופדים בסבתא מדי פעם, סבא פעם בשבוע, באבא שלהם בימים הקבועים.

אבל זה רק חלק מהתמונה במונית, כי כמה דקות לפני השיחה הסלולריות שלה, עלו על המונית שלושה חיילים. סליחה - שלושה ילדים, נערים. עוד בלי דרגות, רואים שהם ממש צעירים, מגוייסים די טריים. ישר זה תפס אותי בבטן, פתאום הבטתי בהם אחרת, בסך הכל פחות מ-4 שנים גדולים מהבכור שלי ולאחד מהם היה השם של הבן האמצעי. שלושה גברים צעירים, ילדים עם חתימת זקן קלושה, ריח חריף של זיעה, המון אבק ועייפות. עלו עם צ'מידנים עצומים, פליזים, כובעים חמים, נשק ארוך... תימרנו והתיישבו, מתים להגיע הביתה. תוך שניות נרדמו כמו שקים. שמעתי את השיחות שלהם עם האמהות - כן אמא... עלינו על מונית כזאת... הוא עוצר בהרצליה.. לא אמא.. בבקשה תבואי לצומת.. לא! זה יקח לי שעות.. בבקשה תבואי...

יכולתי לראות אותי עוד כמה שנים ספורות, יוצאת בכל מיני שעות לכל מיני צמתות רק כדי להביא את הבנים הביתה, עם החברים המאובקים והסחוטים שלהם. כל כך חמלתי אותם שם במונית, רציתי ישר לצעוק לאמא הזאת בנייד - תגידי יש לך מושג באיזה מצב הוא?! אז תזיזי ת'תחת ההרצלייני שלך ותשימי אותו בתוך הג'יפ המופלץ שלך ותבואי לאסוף אותו, גם אם זה סוף העולם!!  וישר רציתי להגיד להם - לכו לישון מתוקים, אני אעיר אתכם בצומת.. תשנו.. תשנו... (מזל שהם פשוט בקשו מהנהג שיאיר אותם ולא הייתי צריכה להביך אותם ואותי בעודף אוקסיטוסין שלי).

וכך אני יושבת במונית, מאחורי ועל הריצפה לידי החיילים, הגברים הקטנים האלה, שאני כבר מתקשה להביט אליהם כאל מושא החשקים והחרמנויות שלי, כי הם מתחילים להיות קרובים מדי לגילאים של הילדים שלי, וכולי מלאת מחשבות ורגשות אמהיים, דאוגים לגמרי - ומהצד השני, לידי מדברת האשה-אמא הזאת עם הילדים הקטנים שלה, עושה אמהות בהתכתבות סלולרית. לא יודעת למה הדקות האלה, הנסיעה הזאת נחרטה ככה במוחי, נצרבה אצלי עמוק.