מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

(ההגיג הזה התחיל כתגובה ליולי בפוסט הקודם):

הכאב הזה, שכרגע נקרא לו כמיהה, כבודו במקומו מונח, וכך עליו להיות כרגע. במקומו. אין מקום אחר מלבד מקומו. והוא כרגע כאן.
זה קרה ברגע אחד. נכנסתי לפגישת עבודה, וברקע היה את לט-איט-בי, של הביטלס. מאזר מארי וכל זה. לרגע עמד ליבי. עמדתי אני. כי ידעתי. כי הוא,ליבי, נפל. פתאום הרגשתי עצובה נורא. אףחד לא ראה ולא הרגיש, והכל היה רגיל, אבל באותה שניה, של השיר הזה, של המילים האלה, על מאזר (פאקינג) מארי - ידעתי שבעצם מכל מה שקורה בזמן האחרון אני עכשיו בעיקר עצובה.
לט איט בי לט איט בי. ג'סט לט איט בי-הי, קיבינימט.
ואני יוצאת משם בפול אדרנלין, ותוך שניה מתיישבת באוטו, ורואה פנים עגומות, קמטי עצב בצידי הפה ואנחת עייפות ובדידות. לא. בבקשה לא לרחם. מה פתאום. פשוט לט איט בי. איך השיר הזה היה שם ברדיו בדיוק שנכנסתי. מאזר מארי קאמז טו מי, ספיקינג וורדס אוף ווזדם. לט איט בי. וכל אחד ואחת צריך את מאזר מארי שתבוא אליו באהבה, ברכות ובדברי חכמה. אני צריכה אותה ואני גם היא לפעמים. השם הזה, שתמיד אני שואלת ואחרים מה לי ולו. המריה הזאת, האמא הגדולה, זאת שבוכים לה, שמתפללים לה, שרוצים שתחבק. היא הכמיהה, והיא המענה, התשובה, המזור. היא הלט-איט-בי. אבל זה אומר - אולי - שצריך לוותר על החלום שמשהו מסויים, שמישהו מסויים ימלא את החלל הזה, שמישהו יהיה מרפא, האוהב, המחזיק, המכיל. כי מאזר מארי נמצאת כל הזמן בכל מקום. היא כאן אצלי כרגע, וזה מכעיס אותי קצת. כמו הסיפור על הציפור הכחולה, שמאז ומעולם הרגשתי שהוא כזה צדקני, כי הוא נכון, אבל עזבו. זה מעצבן לצאת לדרך , לעשות מסעות ולגלות בסוף שהתשובה הכי קרובה שאפשר. מעצבן לאללה. אם אבין שהיא כבר כאן, אז לא אצא למסעות, חיפושים, כמיהות מרגשות, ולא אוכל לחזור לחיקה החם והשופע, לא אוכל ליפול לרגליה בעייפות ולמסור לה את הכמיהה שלי ולהרגיש אהובה ועצובה.

לט איט בי, לט איט בי. אין לי תשובות. אני מוותרת. אלוהים. אני מוותרת.

מריה שלך.