מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

בנערותי אהבתי לחזור מטיולים שנתיים, או מחנות, או מכל התרחשות-חוץ-ביתית בה אין מקלחת, ואין ממש שירותים (אלא בור אפל ומצחין שרובו גדוש בזבובים, שכל פעם שאת עושה קקי או פיפי את מצטערת שלא התאמנת על שריר הירך "בואו נשב כמו בדואים היום"), ורוב היום אוכלים לחם עם שוקולד, או לחם עם חומוס משימורים, ושיא היצירתיות היה למרוח ריבה עם חרדל ולהקרע מצחוק, בעיקר אם ההוא שהיית מאוהבת בו היה לידך באותה שניה.

באותם ימים, די רחוקים יש להודות, כשהייתי חוזרת מטיול שנתי כזה, הכי הכי אהבתי את הרגעים והשעות הראשונות בבית. התחלתי להתרגש כבר כשהתקרבתי הביתה, אז הייתי נכנסת, נאנחת אנחת רווחה – בלי קשר כמה נפלא היה הטיול או המחנה. החזרה הביתה היתה הפרק המסיים של כל טיול, ואהבתי אותו כמעט כמו את הטיול עצמו. אחרי שנכנסתי, הייתי מניחה את התיקים (מי בעצם היה פורק אותם?? עכשיו כשאני חושבת על זה...), ואמא שלי בטון מלא שמחה מהולה בענייניות אופיינית ישר היתה אומרת: "לאמבטיה! לאמבטיה – ישר לסל כביסה!" והכוונה היתה שלא חולצים נעל, לא מורידים גרב, לא מתיישבים על ספה לפני שהכל נזרק ישירות למכונה או לסל כביסה. בדרך חיבוק זריז "איך היה קצל'ה? יופי, אני שמחה שחזרת..." ובטיסה ישירה למקלחת. אבוי אם היית דורכת על בלטה בדרך לאמבטיה. בשביל מה גידלנו לך כנפיים בשביל מה?

אבל זה היה בסדר, זה היה כיף, זה היה ליפול ישר לתוך בית נקי, מסודר, עם סדרים וחוקים ברורים. תחושה של החזקה ושל טיפול. אפשר להרפות. אמנם תכף היא תגלה שאיבדתי את התרמיל על איזה הר, ושהמשקפיים נמעכו טוטל-לוס ושלא נגעתי בכל הבגדים הנקיים שהיו לי בתיק ושאני צרודה ומאושרת לגמרי. ואז אני נכנסת למקלחת אחרי שקילפתי ממני את הבגדים המאובקים, אחרי ששעה עשיתי פרצופים מול הראי, ותהיתי למראה השיער המבולגן על ראשי (כך אנשים רואים אותי כל הזמן?!).

המקלחת תמיד מתמשכת, המים רותחים, טקסים קבועים של טוש ביד ימין, עושה פעולות מסויימות, בסדר מסויים, סבון, שטיף-פנים, שיער, קונדישינר, שוב טוש עם יד ימין, נשענת על רגל שמאל, מגרדת את כף הרגל עם הציפורן של הבוהן השניה –עד היום אני עושה את זה, מין גירוד עמוק כזה, כמעט כאב. מקלחת כזאת ששוטפת הכל, אני רואה את המים החומים שטים לתוך החור, ובדרך כלל עסוקה בניתוחים בראש, ולפעמים גם בדיבורים לחשושיים (כן, הייתי מדברת אל עצמי די הרבה אז). ניתוחים על מה שהיה, מי שהיה, איך כמעט, או איך באמת היה. ואם היה הייתי מריצה את הסרט שוב ושוב בראשי ובגופי, גל של זמזום נעים, ועוד גל ועוד גל.

אחרי המקלחת אני מחוסלת, עייפה בכל כולי, אבל בדרך כלל גם רעבה, ויודעת שעכשיו הארוחה המושלמת מחכה לי במטבח. אני נכנסת, שיער רטוב, בגדי בית, ריח של חביתה מעורר את בלוטות הרוק שלי. עד יום זאת הארוחה החביבה עלי מכולן: ביצה מקושקשת (!), טוסט עם קוטג' וטיפה מיונז ופרוסות עגבניה ומלח. אמא שלי בדרך כלל היה טורחת ומכינה סלט בתקווה שאגע בו, עד היום היא עדין מקווה... את הארוחה הייתי אוכלת כבר בחצי הזיות, הכל איטי, כבד, טעים במיוחד, מספרת לה מה שאפשר ומתאים, ועושה סינונים במקומות האחרים. אחרי זה לישון. אפילו לא הייתי צריכה להוריד מהשולחן.

מכל הטיולים השנתיים והאחרים, המחנות – את החזרה הביתה אני זוכרת הכי טוב. רגעים מתוקים, של פרטים קטנים.

היום הבכור חזר מטיול שנתי. הוא התקלח, אכל ונרדם בסלון תוך 3 דקות, בתנוחת גוף מאוד ביזארית ונחר בקולי קולות. בגלל זה נזכרתי.