מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

חשוב מאוד:

יש בפוסט הזה הרבה מאוד ספויילרים על הסרט "מועדון קרב". כלומר, מי שלא ראה, אני ממליצה לא לקרוא!! אלא לרוץ לראות את הסרט. אולי אחר כך לטרוח לקרוא.

הסרט מועדון קרב. הרבה זמן נמנעתי מלראות אותו, כי חשבתי שזה סתם מכות בין גברים, הרבה דם וטוסטסטרון. אז גם זה נכון, אבל אחרי הפעם הראשונה (לפני שנה אולי), הבנתי שזה סרט מעולה וחשוב. אבל אתמול, כשהתיישבתי לראות אותו שוב, לבדי, הבנתי עד כמה הוא טוב, מוטרף, וחשוב - כל כך חשוב. אני רוצה לראות אותו שוב, ושוב. הלכתי לישון והוא היה במחשבות שלי, תמונות משם, וכשהתעוררתי בבוקר (ושוב נרדמתי, ושוב התעוררתי), הכל היה מהול בו.

זה סיפור אינטנסיבי, מוזר ותהפוכתי, על גבר (החמוד, אינעל-ראבק) שבפשטות מאוד לא מרוצה מהחיים שלו, ופותר את זה בכך שהוא הוזה שהוא ברד פיט. כלומר, הוא לא יודע שהוא הוזה את זה. הוא ממציא חבר דימיוני: סקסי, שרמנטי, חזק, שנון, נועז, בעל חכמת חיים מדהימה, שעושה בעצם כל מה שהבחור הזה (יאפי, חנון, שמכור לרהיטי איקאה ולקבוצות תמיכה של כל מיני מחלות, אחרת הוא לא יכול לישון בלילות. בקיצור גבר בלתי ממומש לגמרי) רוצה אבל לא מעיז. רק לקראת הרבע האחרון של הסרט - ולכן רציתי לראות שוב, ולכן גם אראה שוב - מתחילים רמזים מאוד דקים שמדובר באדם אחד. שהוא טיילור דרידן. אחרי שרואים פעם אחת ויודעים שזה כך, זה מרתק לראות איך זה נבנה בסרט, איך יש פה ושם רמזים לזה. כמה שזה פסיכי - ככה זה גאוני. וזה בדיוק קו התפר שמדבר אלי, שמסעיר אותי, מעורר אותי.

אחרי הסרט ישבתי ובהיתי במסך. הבחירה להיות אנרכיסטית, להיות נאמנה לעצמי, להיות עירה. להתעורר ולא להתמכר ולהגרר אחרי הדברים האלה: אני הכסף שלי, אני הרכוש שלי, אני העבודה שלי (אני הילדים שלי? כן, כנראה שגם זה נכון...). הסרט מציע כיוון מאוד לא מציאותי, אבל מאוד חזק. איך אפשר לקחת משם משהו לחיים הפסאדו-בורגניים שלנו? כל כך הייתי רוצה לעשות את זה. אם לא היו לי הילדים, ואמרתי וכתבתי את זה הרבה פעמים, כבר מזמן הייתי על אופנוע, או סתם בטרמפים בכל מקום. עושה מה שאני צריכה לעשות (כן, כל אדם צריך למצוא את הדבר שאליו הוא נועד. לא סתם לנוע ולנוד בעולם. זה סתמי לגמרי). התבוננתי בבית שלי, ברצונות שלי לשפר אותו, לתחזק אותו באופן מסודר, בעבודה שלי, בנסיונות להתפרנס, להיות שייכת לקהילה, חברים, הורים. כל זה בעצם זו בחירה. אני ממש לא חייבת לעשות את זה כך. המחיר או התוצאות אם אבחר אחרת יהיו מאוד מסויימות. אני לא יכולה לעמוד בהם, לכן אני לא בוחרת באופציה הזאת. אבל זאת בחירה.

אני שונאת את הסרט ההוא עם גווית' פלאטרו (וגם עליה אני לא מתה, אבל זה לא הנושא) - דלתות מסתובבות. שונאת כי הכל שם מיקרי. אבל (!!) הרעיון שהכל היה יכול להיות אחרת, שהכל יכול עדיין להיות אחרת, בכל רגע נתון אפשר לשנות כיוון לגמרי. למכור הכל, לעלות על אוטו, למצוא פיתרונות אחרים, לחיות אחרת לגמרי. כן, עם הילדים אפילו. יש הרבה אנשים שחיים כך. אני לא מסוגלת כנראה. אני בוחרת להאחז בחומר, באדמה, בחיים בורגניים. אני יודעת ממקום מאוד עמוק שאני לא כזאת. כלומר, אני יכולה גם להיות לגמרי אחרת. אני בוחרת שלא. אולי אין לי אומץ באמת, ואז זאת לא בחירה אמיתית, אבל האפשרות הזאת ברורה לי כאפשרות קיימת.

הסרט מדבר על זה שרק מהמקום שאיבדת הכל, שירדת הכי נמוך, שפגשת את הכאב וההתמסרות הכי מוחלטים - רק שם יש חופש אמיתי, רק שם אפשר לפגוש את הכוח והעוצמה שלך. אני יודעת את זה!! היו תקופות בחיים שלי, לא מזמן אפילו, שהייתי שם, או שהייתי בסביבה של זה. זה היה חזק בצורה שלא תאמן. הייתי הכי אני, הייתי הכי חזקה ומלאת כוחות. ידעתי שאני חופשיה. זאת חוויה ענקית. התקופה ההיא מאפשרת לי עכשיו להצליח לעשות דברים שתמיד חשבתי שאני לא מסוגלת. ואני מדברת על דברים יוםיומיים לגמרי. זה קשה לי כמו שלמישהו אחר קשה לטפס על הר, או לעזוב הכל מאחורה. הסרט הזה טילטל אותי, כי הוא הזכיר לי כמה אנחנו רחוקים ומתרחקים ממי שאנחנו באמת, ממה שאנחנו באמת מסוגלים לעשות, מכמה רחוק אנחנו יכולים להגיע, וכמה אנחנו מעדיפים (או לא יודעים שאפשר אחרת) לנוע בטווח בטוח וצר. כמה קל לחזור ולהרדם, להתמכר (לכסף, לרכוש, לשגרה, לאוכל, למחשב, לכל חומר אחר).

בסוף הסרט הוא והצבא הקטן שיצר מפוצצים את כל המרכז הפיננסי של העיר. מעבר לסוגיה המוסרית שזה מעלה (מצויין שם שכל האיזור מפונה מאנשים), זה קטע מאוד חזק. הוא אומר: אם נמחק את כל הרישומים וההוכחות הכספיות של אנשים - כולם יהיו באפס, גראונד זירו - ומשם כולם שווים וכל אחד יכול להתחיל מימי שהוא באמת. התהליך שאני עושה בחצי שנה האחרונה ולצערי עם הפסקה קלה באמצע, זה תהליך של שחרור מתלות כלכלית. שחרור מתלות כלכלית במובן של צרכנות, השאבות לקניות, רכישות, צבירה. תלות במובן של להזדקק לכסף של האקס (כן, עדיין זקוקה לזה, כי לא מרוויחה מספיק, אבל רוצה להגיע למקום שלא צריכה אותו גם), תלות במובן של חובות (לכרטיסי אשראי, לבנק, לאנשים). לקנות פחות, להצטרך פחות ולהרוויח יותר זאת המטרה. אבל תראו כמה שזה פראדוקסאלי, כי אני מוצאת את עצמי משתעבדת לעבודה, כדי להשתחרר מתלות כלכלית באחרים. אין לי באמת אומץ נגיד למכור את הבית ולעבור לגור במשהו קטן וזול בהרבה, אין לי אומץ לגזור את כרטיס האשראי שלי (מכירה רבים שעושים את זה), אין לי אומץ לחתוך בהוצאות באופן ממש דרסטי (הילדים הולכים לחוגים, לנגינה, לבית ספר שדורש כסף). אין לי אומץ למצוא איזה ספונסר שרוצה וישמח פשוט לפרנס אותי. בקיצור, זה קצת מיליכוד. כן בהחלט. איך אפשר לחיות באמת לפי הצרכים (מהם הצרכים?), איך אפשר להתפרנס בלי להשתעבד? בסרט הוא מצליח להתפרנס בדרכים מאוד לא קונוונציונאליות שהם עצמן איזו התרסה ופגיעה מצד אחד ב"סדר הטוב", ומצד שני יש בהם בסיס אידאולוגי ברור. אני יכולה להגיד בלב מאוד שקט וגאה שהעבודה ממנה אני מתפרנסת היא קצת כזאת, אבל הבעיה היא שהיא לא מתוגמלת מספיק, וזה מאוד מתסכל.      

אז הנה מסתיים לו החורף והשנה ממש הייתי נטועה עמוק באדמה. אני מאוד מרוצה, מאוד. אבל גם עייפה וקצת כבויה. כי במהלך התקופה הזאת היו ימים רבים בהם שכחתי את אותי האחרת, זאת שבאה מהאוויר, מהאש. האביב מתקרב. מצד אחד אני מלאת חרדות, כי זה הזמן בו אני מאבדת את האחיזה, מתחילה להתרומם, להתפזר. רק חסר לי עכשיו להתאהב. אפילו החזרה למחשב, לבלוג היא סממן של זה. מצד שני, אני רוצה את הטעם הזה, לא לאבד את הצד הזה. רוצה למלא את החיים שלי בשני הצדדים האלה. לא איזון, ולא פשרה. זה בולשיט. משהו שיהיה גדול ביותר, מורכב משני הדברים האלה, והתוצאה שלו עצומת מימדים, אולי שווה לרגע הזה שטיילור עומד עם הבחורה מול החלון הגדול והכל קורס בחוץ, אבל הם פעם ראשונה נותנים ידיים זה לזה, עומדים ומתבוננים.

(עכשיו כשאני קוראת מה שכתבתי, אני חושבת שמה הייתי רוצה זה להרגיש ולחוש מלאת חיים ועוצמות מול משימות והתנהלות היוםיום כמו שמרגישים כשחוטפים אגרוף או סתירה מצלצלת בפרצוף).

שבוע טוב

מרים המגדלית (זו שעזבה את גורלה כפי שחשבה שהוא ובחרה בגורל אחר)