מוזר, אני נבוכה. היה שם פעם נוף ביתי, היה שם נוף המדבר. את שתי התמונות אני צילמתי, ואת שתיהן אהבתי מאוד. אבל הן היו בודדות, בלי אדם. זאת מהמדבר אפילו התחילה להיות לי צחיחה קצת, ולמרות שאני נמשכת למקום הזה המדברי, השקט, העננים ששטים להם במרחב הזמן, רציתי משהו אנושי. בחרתי בתמונה של הזוג הרוקד של בוטרו. פתאום בשבועים האחרונים הרבה שואלים אותי - למה? באמת למה? אהבתי את הזוג הרוקד כי הם יפים, צבעונים, קרובים זה לזו, רוקדים - ואני גם אוהבת. לא אהבתי שלא רואים לה את הפנים, ולא אהבתי שהם נראים לא שמחים. ובכל זאת שמתי בראש הבלוג שלי. הם היו לי שם חיים, אפשר היה לתפוס אותם ממש. עכשיו הרגשתי שבאמת זה עצוב, מדכא אולי מדי. לא באמת חי ושמח כמו שאני רוצה. חיפשתי תמונה שתתאים. שתתאים למה? למצב רוח שלי הכללי? למה שאני רוצה? למי אני? מצאתי המון תמונות מקסימות שרציתי לשים, במיוחד של הנרי רוסו. אבל בכולן יש אדם או אישה בודדים, או טבע שוקק ושופע. ואני רוצה אהבה, זוג, קירבה, הצמדה.
התמונה הזו שבחרתי, פסל - כתוב מ-1908 (שלי מי? מאיפה?) ריגשה אותי. אין רווח בניהם. הם צמודים. זה מרגיש לי מביך ככה לחשוף את הרצונות והכוונות שלי. את מה שחסר בחיים שלי. מביך אותי שאנשים יכנסו לבלוג שלי ודבר ראשון שהם יפגשו בו זו נשיקה אינטימית כזאת. אולי באמת פשוט יותר לשים ג'ונגל, או צילום כוכבים מדהים שמצאתי בו רואים יופי את החיבור בין שמים וארץ:
אז לא. כרגע אשאר עם הזוג הצמוד ונראה איך זה יהיה. האם יש לי האומץ להשאיר את זה ככה.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
