לפני שנים לא מעטות (8? 9?) התחלנו להפגש. 5 נשים. כמו בסיפורים העממיים האלה: אחת שומעת הכי טוב, אחת רואה לקילומטרים, אחת רצה למרחקים ובמהירות, אחת הכי חזקה בעולם, ולאחת הלב הרחום ביותר. לא בסדר הזה ולא עם התכונות האלה, אבל הרעיון הוא שכל אחת באה עם המטען הנפלא שלה, עם השק שלה, עם העיזים שלה. נפגשנו כמה שנים, פעם בשבועים, פעם בחודש, בחגים, בימי הולדת. הילדים היו בגילאים דומים וצעירים, אז היו הרבה תירוצים להפגש. היה לנו אפילו שם לחבורה שלנו. כמו להקת חיות. כך קראנו לעצמינו.
לאט לאט באו השינויים, ה(מלו)דרמות של החיים:
אחת חזרה בתשובה, ולאט לאט לא מצאה את מקומה, ואנחנו לא מצאנו את מקומה. היה תהליך איטי, אמיתי, נוקב שבסופו של דבר היא בחרה לעזוב. עדיין מדי פעם היא מתקשרת, מזמינה אותנו לסוכה, לשבת, לכפרות, לפדיון בן. היא בליבינו, אבל שייכת כבר לעולם אחר לגמרי.
לאחת נתגלה סרטן בשד. בכינו, דאגנו, היא טיפלה, כרתו, זה נעצר. אחר כך אמא שלה חלתה ונפטרה.
אחת התגרשה, וכולן יילדו אותה חדשה וסוערת אל עולם. אחר כך כולן עירסלו אותה כשנפלה והתקשתה ללכת וכולן עדיין מלוות אותה במסע החיים (כן, נכון, זאת אני...).
ההיא עם הסרטן - גם עברה הפלה וגם התגרשה וכולנו היו איתה, בשבילה, לידה.
הרביעית - עברה הפלה, ו-4 שנים אחר כך הסתבכות כלכלית רצינית. משבר, נפילה, הליכים פליליים. החזקנו לה יד, ניגבנו לה את הדמעות. היינו איתה גם. עכשיו הם בסדר.
החמישית - היתה ועודנה הציר המרכזי. היא זאת שקיבצה אותנו, היא "הנורמלית" שבנינו: נשואה, מיושבת, בריאה, שפויה. כך חשבנו לפחות. עכשיו בעלה חולה והיא מתחרפנת. אנחנו בוכות איתה, דואגות, עושות משמרות אוכל לילדים שלה, מלוות אותה בטלפונים וSMSים כשהם חוצים את המדינה בתקווה למצוא מרפא.
חוזרת בתשובה היתה לנו, חולת סרטן שהבריאה, שתי גרושות,שתי הפלות, מעילה בכספים - יש לנו. אלמנה עדיין לא... מי התסרטאי הדפוק הזה, מי?! תאמינו לי, אילו הייתי קוראת סיפור על 5 נשים ועל מה שעבר עליהן ב-10 השנים האחרונות וזה מה שהיה מסופר שם, הייתי חושבת (ובצדק לדעתי) שזה הסיפור הכי שבלוני, נדוש, קיטש ואידיוטי שאפשר לכתוב. בעיקר את הפרק האחרון על האלמנה.
אני מתפללת שהוא יבריא ושאפשר יהיה כבר לכתוב את הפרק הזה, אבל עם הפי-אנד לעזאזל!