מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אני חושבת שפשוט אכתוב עידכון. סתם עדכון. אחרת זה הולך ומתרחק, הכתיבה, אתם, אני מעצמי:

~ הבעל של החברה והחברה חוזרים מחו"ל עוד כמה ימים. הציצו לו פנימה, וראו שהסרטן שלו מאוד מפושט, התפרע לגמרי, אין מה לפתוח ולהוציא. ככה זהו. מה זה אומר? אלוהים יודע. כנראה אולי נסיונות כימו אבל סיכוי קטן כי זה סוג סרטן שלא מגיב לכימו. אז אמרו לו שם באמריקה הגדולה "תחזור הביתה לילדים שלך, כמה שיותר מהר וזהו יאללה ביי". כל אחד מבין מה זה אומר, לא? עוד יום יומיים ואולי יגידו לו משהו יותר ברור. כלומר - כמה זמן נשאר לו לחיות. קיבינימט. אני חושבת עליה, על חברתי האהובה. סתם בצחוק כתבתי בפוסט הזה "אלמנה". באמת, סתם בצחוק.

~ בנוסף לזה, עוד איש אחד מת פתאום. ככה פתאום דום לב רגע לפני גיל 50. מוזר למה אלוהים עושה את זה? את האחד הוא בא וקוטף בשניות, בלי אפילו שהות להגיד שלום, תודה וסליחה לאהוביו (שהיו איתו במקרה, אישתו והילדים, פשוט כי כולם היו בבית בשעת אחה"צ נינוחה), ואת השני, אלוהים לוקח קצת יותר לאט, נותן לו שהות לגלות, להזדעזע, לפחד, להפרד, לבקש סליחה, להודות, לבכות, לסגור עניינים, ללמד את אישתו ללכת למוסך, לדבר עם הבנק, לעבוד בגינה. שהות כזאת מסויימת, אבל גם - זריזה מדי. לפחות שלא יסבול. ומישהו אחר אלוהים משאיר לו או לה את הזכות להלחם, לתפוס את החיים עם הצפורניים, לבעוט, לשרוד עוד כמה שנים (חברה טובה של אחותי, לדוגמא). איך זה קורה? למה? אני לא מתלוננת, אבל באמת תוהה.

~ אז יש קצת מות סביבי, ואפילו אחד הילדים שאל כבר: מה קורה פה, זאת מגיפה שכולם מתים להם כאן מסביב?

~ אבל יש גם חיים. החיים שלי. לא ברורים לי כרגע, קצת מטושטשים. חסרי סערות ודרמות (להודות? להתלונן?). זה תמיד גורם לי להיות קצת מנומנמת. קצת מפחיד, כי כך הייתי המון שנים. ישנה בהליכה. אבל עכשיו זה אחרת, בכל זאת. אולי זה סתם רגוע? לא יודעת. בא לי לחזור לטיפול, לפני שאני שוקעת לגמרי בדימדומי הרגשות הקהים.

~ אהבה. יש רגעים, שעות, ימים שאני צורחת. הגוף שלי צורח. הלב שלי צורח. אני צורכת. צריכה, רוצה, כמהה. קשה להגיד את זה באופן כל כך בוטה, כי זה פשוט לא קורה, לא מגיע, ואם כבר משהו מתקרב, אני די מתקפדת פתאום. איך אני יכולה להכניס מישהו לחיים שלי עכשיו? אני כל כך מפחדת.

~ אני קוראת פה ושם בלוגים של אחרים, מעט, ומעט מאוד מגיבה. סילחו לי ידידי הכותבים. אני עיפה ומנותקת. פעם הייתי רואה דברים. הולכת ברחוב ורואה דברים קטנים כגדולים. כאילו שהייתי רואה את אלוהים בכל מקום, בכל דבר. הייתי עוצרת בצידי הדרך, שולפת את המחברת ומשפריצה איזו תובנה, איזו חוויה. עכשיו העיניים שלי מופנות למדרכה, או בוהות בכביש. אם התחושות חוזרות פתאום, אני מכבה אותם. אין לי כוח להכיל את ההתרגשויות האלה. ועכשיו, תוך כדי כתיבה, אני פתאום מרגישה את העצב, את הגעגוע. אבל באמת, אני עייפה, אין לי כוח, אני צריכה להתפנס, להיות עם שתי רגליים על הקרקע, ועדיין לא למדתי איך גם לעוף, וגם לגעת באדמה באותו זמן.

~ עקרונות: אני חושבת שמי שחי איתי יכול די להתעייף. אני מלאה עקרונות: לא קונים בסופר הזה כי הם מליונרים נצלניים, לא קונים את המוצר הזה כי הוא הרס שבטים שלמים באפריקה, לא תורמים לאגודה הזאת כי הם מושחתים, לא משתמשים במילים האלה כי הן גזעניות... לא תולים את הדגל הזה של הבנק הזה כי... אוף, זה מעייף אבל אני לא יכולה שלא (ושוב, מי יוכל להיות עם זה, איזה גבר יחזיק מעמד ולא יבאס ת'תחת שלו ממני???).

~ נושא שמעסיק אותי: גאולה, תיקון. ההזדמנות שלנו לתקן, לגאול את נשמתינו במעשה, בהתעוררות. מה זה בדיוק אומר? לא יודעת, אבל אני בודקת את זה קצת. הסרט "בובי לונג", הספר "רודף העפיפונים" שניהם עסוקים בשינוי, בסליחה, בתיקון. בטח יש עוד רבים.

~ סקלרוזה. שלא תגידו שלא אמרתי לכם: אותיות מתבלבלות לי, הדפסה איטית יותר, מלא שגיאות כתיב, אני שוכחת מילים ושמות. זה מפחיד. לא רוצה להזדקן. אני רוצה לחיות ועכשיו. מישהו רוצה לחיות איתי?

מריה השניה.