| 5/2006
איך עוזרים לגוססים?
סליחה שאני כזאת כבדה, ובעצם אני לא. כל שיחה איתה:
(http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=41336&blogcode=3683647) מדהימה ומחזקת ועושה לי מצב רוח טוב. זה לא יאמן. לא שהיא עסוקה בלעודד את כולם (שבעלה חולה סרטן ונשארו לו חודשים ספורים לחיות), ממש לא. היא לא "חזקה". היא פשוט מאוד מאוד אמיתית. מצליחה להיות בהירה, נקיה, פשוטה באמירות שלה מה היא צריכה ורוצה, לוקחת מה שהיא צריכה, לפעמים עוד מפליטה איזו התנצלות פולנית ולגמרי מיותרת, ומיד ממשיכה הלאה. אין לה סבלנות לאנשים שמחפשים את החיבוק ממנה "אוי, כמה נורא... אנחנו רוצים לבוא ולעזור... מה חדש? מה קורה? איך הילדים מתמודדים? את כל כך חזקה..." וכל מיני דברים כאלה. היא עוד הרבה יותר בוטה. "אין לי זמן לנחם את כולם. אני חייבת לשמור את האנרגיות שלי לכאן, אליו, לילדים שלי, לעצמי ולא להסביר ולספר לכולם איך הילדים מתמודדים...". אני מתבוננת מהצד. מקרוב מאוד, כי אנחנו מאוד קרובות, אבל הקירבה הזאת מחייבת אותי, ואותנו, כל החבורה, להיות סופר סופר קשובות למה **היא** צריכה. נטו. נקי. ולא מה אנחנו רוצות לתת, ומה נדמה לנו שמראה שאנחנו מעורבות ושאנחנו אוהבות ושאכפת לנו. לצלצל פעמיים ביום זה יותר מדי, לבוא לשם בלי הודעה ממש לא לעניין. אפילו להביא עוד ועוד עוגות או אוכל זה כבר מיותר. לגשת אליה כשאנחנו נפגשות באירוע בבית-הספר ולקחת (כן זה לקחת!) ממנה חיבוק - זה ממש ממש מיותר. היא במילא כל כך נפלשת, כל כך חשופה. היא רוצה את המעט מרחב-עצמי שעוד נותר. היא רוצה שאנשים, גם הקרובים ביותר לא יקחו ממנה חיבוקים. בפרטי כן, בבית שלה, בטלפון. אבל לא בחוץ, כשהתור לחיבוקים יכול להיות אין סופי.
זה מדהים אותי איך פתאום מאוד ברור מה צריך ומה רוצים, ואני רוצה להיות במקום שמאפשר לה להעזר ולקחת ממני מה שהיא צריכה, ולא מה אני צריכה. והרבה אנשים, וזה כולל אותי במידה מסויימת, מחפשים איזה קטרזיס ברגשות העזים שמתעוררים סביב העניין הזה של המוות הצפוי שלו, המחלה שלו. העצב העמוק, הזעזוע, הבכיות שזה מעלה מתהום הנשיות - מאוד מזכך, מאוד משחרר, מאוד אמיתי ועז. כולם רוצים קצת מזה. זאת פורנוגרפיה של הרגשות. כולם רוצים לקחת מהם את זה, ולהרגיש את עזות הרגשות שזה מאפשר. אפשר לחגוג על זה בגדול. סוף סוף דרמה מעוררת, מחיה ולגיטימית, שנותנת לנו תחושה שאנחנו חיים ומרגישים, מוצפים ברגשות סמיכים של אהבה וכאב. כמה עז. כמו אורגזמה טובה מעומק הרחם. אבל זה למעשה אנוכי, ודרכה, דרך חברתי האהובה אני רואה ומבינה את זה, לפחות קצת. איך שהיא מספרת לי על אנשים אחרים שמנסים בכל דרך אפשרית להגיע אליהם כדי "להביע תמיכה ואהבה", ואיך זה בא מהמניעים שלהם, בלי היכולת או הידע, שכאן צריך לרדת מכל העצים האלה. צריך להתבונן ולהקשיב ולא בעצמך. הצרכים האנוכיים שלנו להרגיש נחוצים, שייכים ומעורבים, קרובים לחזית - כל אילו צריכים לזוז הצידה. גם אני חוטאת בזה, ברור. הנה , אפילו בעצם זה שאני מספרת את זה כאן - אני מתגאה לי שלי היא מספרת את זה. שאני מצליחה (בקושי) להתאפק ולא לרוץ אליה בכל הזדמנות ציבורית לחיבוק. אני מקורבת מספיק לצלחת כדי לדעת שהיא אוהבת אותי ומשתמשת בי גם בלי החיבוק הציבורי. גם אני חוטאת בזה, כן כן. אבל עצם ההבנה של זה, או ההתקרבות להבין את זה מאפשרת לא להעלב ולנסות בכל ליבי להסכים ולזכור שאנחנו, כולנו, פשוט לא הענין כרגע. אוף זה קשה.
איך עוזרים לגוססים ולמי שאיתם? מה הדבר הנכון? איך לברר איתם מה הם רוצים וצריכים? איך להיות בטוחים שהם באמת מבקשים, אומרים, כנים וברורים עם עצמם ועם האחרים? פולניה חייבת לפשוט את הרגל. אני זוכרת שלא צלצלתי באופן תדיר לדודה שלי כשנתגלתה מחלה קשה אצל הבת-דודה שלי, כי לא רציתי להכביד. בסוף היא כל כך כעסה ונעלבה. עד היום זה issue. אבל כאן זה אחרת, וצריך לגלות מה מתאים להם, למשפחה הזאת. הייתי שם לפני כמה ימים ושמעתי את הבן הגדול שלהם אומר בכעס "מה כולם שואלים אותי 'איך אני מרגיש ואיך אני מתמודד'. מה הם חושבים, איך אני יכול לענות על זה בכלל??" ואני מבינה את כל מי ששואל אותו את השאלות האלה, כי גם אני עשיתי את זה מתישהו, אולי לא באופן כזה ישיר, אבל באמירה כלשהי. זאת הדרך של אנשים להראות לו שאכפת להם ממנו, שהם חושבים עליו, שהם מתעניינים בו. ככה אנחנו עושים בדרך כלל, לא? מה אתם עושים כשאתם רוצים להראות אכפתיות? מתעניינים, לא כך? והנה כאן, ובטח בהמון מקרים, זה תוקע, לא מתאים, מכביד, מעיק. ובכלל, מה ילד בן 17 יכול לענות על שאלה כזאת? כבר כמה שבועות שכשאני פוגשת את הילדים שלהם, אני פשוט שואלת אותם מה שלום אבא היום, והם מספרים לי בכמה מילים. זה קצת ללכת על ביצים, ובעיקר להבין שהשאלה המנחה צריכה להיות: מה הם צריכים? ולא איך אני ואנחנו רגילים לתת תמיכה ועזרה. זה לגמרי לא רלוונטי.
זה קשור כמובן ליחסים בכלל, וליחסים זוגיים. הייתי רוצה להיות במערכת עם גבר בה כל צד שואל בתוך עצמו וגם מול הצד השני :מה את צריכה/רוצה עכשיו? או מה אתה צריך/רוצה עכשיו? ולא פועלים מתוך מה אני רגילה ויודעת לתת וחושבת שככה זה צריך להיות, ואם הוא לא מבין או רואה או מקבל את מה שאני נותנת אז הוא חרא. אנחנו במקום מספיק בוגר בעולם הזה כדי לברר מה האחר צריך, מה העולם בעצם צריך ולמצוא את הדרכים להביא את זה. לתת מה שאנחנו יודעים ורגילים, זה לא עובד. אבל זה חייב להיות הדדי.
וחוץ מזה ראיתי את ה"בליפ". הלכתי עם הבכור ושזה ארוע חשוב ומשמעותי בפני עצמו, אבל לגבי הסרט והמסרים שלו לא יודעת כרגע מה לומר. חומר רציני לעיכול מתמשך. אולי כדאי שאראה שוב.
שבת שלום
מריה.
_______________________________________
בירור טכני: האם נכון לומר שכל מיני פונקציות בסיסיות בעריכה בבלוג לנטולי-פרו נעלמו? הכנסת לינקים בתוך הטקסט, הדגשות וקוים וכו'? או שאני לא מצליחה לתפעל?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
