| 5/2006
זה הימים האלה בחודש
שעושים אותי רוצה - כל כך רוצה... מזמזמת מבפנים, מתוקה ודבשית.
אתמול היה עוד אירוע, מיני רבים (סליחה, מיני הרבה מאוד רבים) בבית הספר של הילדים. יש שם אבא אחד שאני חושבת שגם הוא מבייץ עכשיו. כבר זמן רב בעצם. רעב, כל כך רעב לאהבה. תכף אני אפול בפח, או לרגליו, עניין של הגדרה, כי הוא נשוי. אבל הוא בודד, באמת. אני מזהה את הטורפים, ואת הלקחנים. הוא לא כזה. הוא מגיע לכל אירוע, הוא שקט, חמוד בטירוף, הוא מלא בעשיה טובה, ובין היתר, פשוט אוסף חיבוקים. מזמין אותם, יוצר אותם, מקבל אותם. כף היד שלו, גדולה וקצת ג'ינגי'ת מונחת על הגב שלי ועוברת עליו בתנועות סריקה גדולות ועדינות. הוא מתכופף מאוד, כי הוא גבוה ואני לא, והוא רך ועוטף, למרות ויחד עם גבריותו הלא עומדת בספק. והוא רוצה, רוצה להבלע, רוצה להאסף, רוצה להראות, רוצה לטבוע בעיניים של מישהי, רוצה להיות שייך, קרוב, נוגע, חודר.
מדי פעם, פקניק פה ופקניק שם גם אישתו מגיעה והם נראים בסדר (כאילו דההה, "בסדר". איזה בולשיט. גם אנחנו נראינו "בסדר" תמיד). אבל הוא ממש רעב. אני יודעת את זה לא רק ממני, אלא בגלל שחברה טובה שלי, גרושה גם, צלצלה לספר לי שמישהו כל הזמן הביט בה והוא אבא בכיתה שלנו, אולי אני יודעת - אם הוא פנוי... ישר ניחשתי, היא נדהמה. כן, זה הוא. ציד החיבוקים, בטן ריקה ומהדהדת בזעקת הצורך באהבה (מין? לא יודעת, קל לי יותר להאמין שזו רק "אהבה").
אתמול, במסיבה, הוא נשאר לסוף, וגם אני כי הייתי אחת הפועלות הפשוטות (כיסאות, שטיחים, כיבוד..). לפני שהלכתי, כמעט הצעתי לו, ברגע של חולשה - או חוזק - שוב ענין של הגדרה מטרות וצרכים - לבוא לשתות איתי קפה. השעה היתה כבר מאוחרת, ראבק, אין לך בית? אישה? מיטה? ספר? משפחה? יש לו, והוא רוצה לשביע במקום אחר.
הבטחתי לעצמי שאני לא מתעסקת עם נשואים. אבל אני רואה כמה קל לי להתאהב, להימשך למישהו כמוהו כמו חתול אל שמנת...
ושוב, אולי אילו פשוט הימים האלה בחודש, שאני נהיית פתוחה, כמעט פעורה לעולם, שוקקת, מחכה להיקלט - על ידי מישהו, להכתם (בח') - על ידי מישהו. מישהו?
מריה מריה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
