מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

לא, זאת לא הפעם הראשונה שאני כותבת, וגם לא הפעם הראשונה שאנשים (אולי, הלוואי) יקראו אותי. אבל - לא ככה. קראו אותי בסיפורים, קוראים אותי באיזה טור קטן-אך-קבוע באיזה עיתון כפרי. אבל ככה? שאני בעצמי בעצם לא יודעת איך זה יהיה. האם זה יהיה עלי ביומיום: ילדים, עבודה, גרוש, מחזרים, בית, נסיעות, הורים, חתולה. או אולי עלי ביומיום אבל בשיכבה יותר עמוקה, יותר חשופה ונועזת.

אני יושבת מול המסך הריק כאן, ונזכרת באנה פראנק. דיר קטי... טוב, להבדיל כמובן. אבל חזרתי לגירסא המלאה שיצאה של היומן שלה, וכל כך הזדהתי עם הרצון העז שלה שיקראו אותה, שתהיי מפורסמת. האם זה משהו אומנותי-טהור כזה, או משהו חצי אקסביציוניסטי-לא-מי-יודע-מה-טהור? אולי זה לא סותר בכלל. אין לי ספק אני א-ק-ס-ב-צ-י-ו-נ-י-ס-ט-י-ת (אוח. זה היה ארוך, כל המקפים האלה. בטח יש כאן אופציות של בולד, וכאלה. אה, הנה אכן. טוב אז אני חוזרת אני אקסביציוניסטית. במובן הידידותי של המילה, במובן הרעב של המילה. זקוקה לזה, אוהבת את זה, נבוכה מזה. הו כן. נבוכה מזה מאוד, אבל מתה על זה. וגם במובן ה"סוטה" של המילה. אבל כאן אני צריכה להתחיל לחשוב, האם חברי וחברותי הקרובים, בני משפחה ומכרים (נזכרתי במשפחת מומינטרול), האם הם ידעו על הבלוג הזה, האם יקראו בו. כי אם כן, זה צריך להיות כתוב אחרת. הצד האפל שלי לא יכול לבוא לידי ביטוי. אוקי, בזה הרגע החלטתי שלבנתיים הם לא ידעו מזה. אחרת אני שוב לא אהיה שלמה. אני בניה מניגודים: הצד המואר והצד החשוך. ממלכת היום וממלכת הלילה. עובדת על איך לחבר בניהם, איך לפרוח עם שניהם, ולא שאחד יכבה את השני, שאחד יהיה סוד סמיך ומעט נרקב, והשני איזה ליבלוב מזוייף. איך מחברים את שני הצדדים האלה, היום והלילה, השחור והלבן, הסוטה והסטרייטי, הסוער והיציב. המממ. לא יודעת. 

בעצם הייתי רוצה לכתוב קטע בפני עצמו על ממלכת היום וממלכת הלילה שלי. אני קוראת לזה "העיר" לעומת "הכפר". כי אני גרה בכפר, אם כי יש סיכוי טוב שבקיץ אני עוברת לאיזו עיר קטנה כי "נקעה נפשי" אבל לגמרי, מהכפר.

אבל בעצם היום למרות שזאת הפתיחה, והיא די מבולבלת וסתמית - לא קשה להבחין - בכל זאת אני רוצה לכתוב כמה מילים על איזה גבר אחד שפגשתי ושחושב שאנחנו "יוצאים", שאנחנו ביחד. הוא פשוט לא מעודכן עדיין שאני גמרתי איתו, פשוט אין לי אומץ (אני אישה קשת-דיבור-ישיר, בהחלט). אין לי אומץ טו קונפרנט הים ולהגיד לו "עזוב, זה לא זה, אבל ממש לא זה". כי על פניו זה נראה חביב מאוד, וכאילו יש לזה עתיד. ולא כל יום מוצאים מישהו נורמלי, אינטליגנטי, חם ואכפתי, עם סטיה קלה שמתאימה לזו שלי, ובכל זאת. משעמם לי. כן, פשוט כך. אבל פעם קראתי אופושהו שאם משעמם לך, סימן שאת משעממת. הו! זה מפחיד. אחד הדברים שאני הכי הכי מפחדת מהם זה שכולם יגלו שאני בעצם שני דברים, שאני (כמו רבים אחרים, אני בטוחה, אבל סו פאקינג וואט) - שאני טיפשה בעצם, ושאני משעממת. איזה סיוט. מי שיגלה את זה יקבל טיסה חינם לאמסטרדם + כניסה למרתף עינויים סאדו-מאזו בהולנדית. אבל אני יודעת את זה. מכירים את התחושה הזאת. והנה הגבר הזה רוצה אותי, רוצה קשר, שזה בעצמו מתמיהה למדי מבחינתי, ואני פשוט משתעממת, ותוהה האם זה בגלל שהוא לא זה, או בגלל שאני דפוקה שברגע שיש משהו רציני, אמיתי, מוחשי, חי בועט קיים מזיין נשאר ולא הולך  - אז אני בורחת בבעטה.

מה יהיה איתי? ואני רק בת 40, איך זה ממשיך מפה? למעלה או למטה? וזה שיש כאן עוד עשרות כמוני זה בכלל מדאיג מאוד.

טוב, בנתיים לפעם ראשונה אני אסיים. צריכה לגלות איך לשלוח את זה בלי לאבד את זה (מתאים לי דווקא).

לילה טוב.