מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

תכף הילדים באים. הבית מסודר, האוכל מוכן, טרי וטעים, מקווה שהם יאהבו וגם אני מוכנה. מתגעגעת אליהם, וכל זה למה? לא ראיתי אותם יומיים. מיום ראשון. תמיד אני לא רואה אותם יומיים. פעמיים בשבוע אני לא רואה אותם יומיים, ופעם בשבועיים אני לא רואה אותם שישי שבת שלמים. כלומר משישי בבוקר ועד ראשון בצהרים. ותמיד לפני שהם באים (חוזרים?) חשוב לי שיהיה להם נעים לחזור. זה מוזר אני יודעת. זר לא יבין זאת אני חושבת.

אם הבן הגדול שלי נכנס הביתה ואומר - פייייי מה זה הריח הזה??? זה מבאס לי ת'תחת לאללה, כי הוא לא היה כאן יומיים, אלא אצל אבא שלו, וזה הדבר הראשון שמקבל את פניו? איזה ריח שהוא לא אוהב?

האם זה קשור לתחרות סמויה אך קיימת בין שני הבתים שלהם?

כן, הילדים שלי חיים בשני בתים. בית של אבא ובית של אמא. אצלי הם קצת יותר מבחינת ימים בשבוע, ואני חושבת שהם גם מרגישים שכאן זה קצת יותר בית. אבל לא הרבה יותר.

אני תמיד חצויה בעניין הזה: (אבל תכף הם באים, אז אני פשוט אשלח ואמשיך בטח רק בלילה...) אז איפה הייתי? אה, כן: אני תמיד חצויה בעניין הזה: מצד אחד אני רוצה בלעדיות. בלעדיות באהבה, בתשומת לב, בחשיבות. אני חייבת להודות שבאופן קטנוני ביותר, אנוכי אפילו אני רוצה שהם ירגישו אצלי יותר בבית, יותר שייכים, יותר קרובים. כשאני שומעת איזו תלונה על הבית שלהם אצל אבא שלהם (אין מספיק צעצועים, או אף פעם אין שקיות לסנדוויץ', או אצל אבא אין וילון לאמבטיה והכל משפריץ), אז משהו בי מתרונן. כן, אני לא קדושה, מה לעשות.

מצד שני, טוב לי שהם שם, טוב לי שהם שם יומיים בשבוע, טוב לי שטוב להם שם. בתקופות שלא היה להם טוב שם (והיו כאלה וזה היה סיוט - להם בעיקר) - זה היה נוראי. כי מי רוצה לשלוח את הילדים שלה למקום שלא טוב להם מספיק? ומכיוון שאני אדם נאור אלעק - אני רוצה שהם יהיו בקשר טוב עם אבא שלהם, אז בלוגיקה פשוטה אני רוצה שיהיה להם טוב שם, עם האישה החדשה שלו, והילדים שלה, וכל הסיבוחים הנלווים.

ואני אחזור למתח הקטן שנלווה תמיד לרגעים לפני שהם חוזרים מבית הספר, אחרי יומיים שהם לא היו כאן: זה לא כמו בבית רגיל, משפחה רגילה, שיום..

הם הגיעו. ביי.