מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

בעקבות  העקרב מליל אמש, נזכרתי בקטע הזה שכתבתי לא מזמן ופורסם בעיתון מקומי כלשהו בצפון:

קמתי בבוקר וראיתי שהגיע הקיץ. האביב כבר פה ממזמן – בהחלט שמתי לב לזה וזה יופי, למרות שאם היה יורד עוד קצת גשם, היה עוד יותר יופי, אבל לא – אצלינו דברים תמיד קיצוניים, בום-טראח – טיפהל'ה אביב ויאללה - קיץ!

ואיך ידעתי הבוקר שהגיע הקיץ? כי כשקמתי בבוקר והלכתי לשירותים מצאתי שם חבורה שלמה של כל מיני חיות. אוקי, לא ממש חיות, חרקים שונים ומשונים שהתאספו ובאו במהלך הלילה אל חדר האמבטיה שלי: היה שם את המעופף העצום הזה, שנראה כמו יתוש-אקסטה-לארג', שוכב לו ככה מפושק בתוך האמבטיה. הוא חי או מת, תהיתי. האם הוא נח רגע לפני מעוף היסטרי ישר לתוך הפרצוף שלי, או שחייו הסתיימו, אי-שם למרגלות וילון הדגים והאלמוגים שלי? קשה לדעת, ואנחנו הרי לא נתגרה בגורל ולא ננסה לגלות.

על הקיר זחלו להם שניים זעירים אבל ארוכים במיוחד ועם הרבה רגליים. תקעתי בהם מבט חודר, אם כי ממרחק בטוח, כי היה לי חשוב לגלות כמה שיותר מהר אם מדובר בזוג נדלים ארסיים חבל"ז, שצריך מיד לשים מסיכת אב"ח ולהלחם בהם עד-חורמה, או מדובר בסתם שני בייבי-מרבה-רגליים מתוקים. לאחר בחינה מדוקדקת האמת הבלתי-דרמטית נחשפה: מרבה רגלים ננסי. יאללה, שישארו...

על הרצפה לעומת זאת התרוצצה עכבישה הריונית למדי (האם זאת בכלל עונת ההריונות שלהם? איפה ג'ראלד דארל כשצריכים אותו??), עם המון (8?) רגלים ארוכות ודקיקות. זאת כנראה אמא-ארך-רגליים. בספר זה היה נשמע כל-כך הרבה יותר רומנטי (ושוביניסטי), אבל אנחנו לא מדברים כרגע על האבוטית ההיא (כך קראו לה, לא?), אלא עלי, בבגדי שינה מהוהים, קורי-שינה, שיער פרוע על הבוקר, תכף כולם קמים למרתון הכנת סנדוויצ'ים והמירוץ להספקת ההסעה החמקנית. והנה מעלי, מתחתי ומכל צדדי אלפי חרקים רוחשים, לוחשים לי בוקר-טוב.

אה, שכחתי לספר שאחרי שהעכבישה השמנמנה נעלמה מתחת למכונת הכביסה, הופיע מפינה אחרת עוד עכביש קטן יותר, זריז ושחור. לא, הוא לא היה שעיר עם שלט "אלמנה שחורה" על הגב, זה היה סתם עוד אחד רגיל, יום-יומי כזה. הרגשתי באותו רגע כמו במשחקי המחשב האלה, שהדג נעלם מצד אחד של המסך, והופסה- הוא מופיע ישר מהצד השני, כאילו עשה הקפה זריזה בתוך המחשב. ככה זה היה עם העכבישים האלה: ברגע שארך-רגליים נעלמה, ישר הופיע הקטנצ'יק מהצד. ורק כדי לסיים את תמונת הבוקר הקייצית הזאת, אוסיף שעל הרשת של החלון היו מונחים להם עוד שני יתושי-ג'מבו, ספק שתויים ספק גוססים ואיזה שני פרפרים קטנים ומאחורי הדלת ראיתי צללית של צרצר אובד.

תאמינו לי, כל מה שחסר זה איזה ג'וק והלך עלי סופית. אורזים את המזוודות ויאללה, להילטון נהריה. ככה אי אפשר לחיות! זה מה שסבתא שלי עשתה, לפחות לפי המיתולוגיה המשפחתית, בערב אחד, בשנות השלושים המוקדמות, בו זינק עליה דג'וק תל-אביבי. היידה... מזוודה ומלון.

אבל אנחנו אנשי כפר משופשפים, אנחנו אוהבי חי צומח דומם (מתגעגעים לעיר ולארץ, אבל על זה אכתוב בפעם אחרת) לא אנחנו ננטוש עמדה בשל חרק זה או אחר, או אפילו חבורה שלמה שלהם.

ובכן, מה עשיתי הבוקר, ובכלל, מה אני עושה בדרך כלל אל מול התקפה זאולוגית שכזאת:

פעם, כשהיה צייד בבית, היתה לי ציפיה שהוא יציל אותי, באבירות. עם או בלי כלי נשק (החל מנעל-בית וכלה בK300). הציפייה היתה נשית מאוד, ולרוב היא היתה מתבדית: או שהוא לא היה בבית, או שהוא לא אהב להרוג אותם, או שלא היה לו חשק "להסיע" אותם החוצה אל הבית הלאומי הטבעי שלהם (החצר). עכשיו כשאין צייד בבית בדרך כלל (ואם יש אני בטח לא רוצה להטריד אותו בזוטות שכאלה), אני צריכה להיות האבירה של עצמי ושל ילדי חובבי-הטבע, שנזעקים כל פעם במחדש: "אמאאאאאאא, אל תהרגי אותו!!!!! הוא כזה מיסכןןןן".

מספר הפתרונות רב כמספר סוגי החרקים, ואכן יש לנקוט בטקטיקה שונה מול כל יצור: את הג'וקים, שהם הבעייתיים ביותר, כי הם באמת רוחשי-רע וזוממי-התקפה, צריך להרוג. אם אוציא אותם לחצר כלאחר יד (איכסהההההההה), הם יגורו לי שם, ואני יכולה לעבור מחר להילטון נהריה. זה או הם או אני! בתחילה, כשהאביר עזב, הייתי מנחיתה על הג'וקים ספרי טלפונים. זה היה מנטרל אותם ללא-מגע יד וללא מראה עיניים, אבל היתה בעיה קטנה: היה צריך לסלק מתישהו את ספר הטלפונים שעל כריכתו מנופצת גופתו של הג'וק, וזה היה בלתי נסבל מבחינתי. אני יודעת שבבזק התחילו לתהות למה האישה ההיא מזמינה עוד ועוד ספרי טלפונים. לכן עברתי לטקטיקת ה"טוואנדה", שפירושה "על החיים ועל המוות – K300". הם בדרך כלל מתים מטביעה הרבה לפני ההרעלה ואחרי שהם התייבשו בתנוחת המוות החביבה עליהם (על הגב, עם ידיים, רגלים ומחושים מפרפרים עוד לפחות יום-יומיים), אז הילדים שלי מטאטאים אותם החוצה להאסף אל אבותיהם ואמותיהם. לכל אוהבי החיות באשר הם – אני מצטערת, בכנות.

כל החיות האחרות זוכות ליחס מאוד אוהד ומתחשב: הם מוצאות אחר כבוד החוצה, משוחררות חזרה לטבע, אחרי שהות מפנקת בחי-בר הבורגני שלנו. צרצרים שחורים, פרפרים, דבורות וצרעות מתבקשות בנימוס לעזוב. מגבת יכולה לעזור, או פיסת קרטון. עכבישים יכולים להשאר, כי הם "אוכלים לנו את היתושים" ואנחנו בעדם, רק שימצאו איזו פינה דיסקרטית לעניינים שלהם.

יתושי-הג'מבו בדרך כלל מתאבדים באופן עצמאי, כך שאני לא יוצאת הרעה, וגם לא זקוקה לשירותים מיוחדים של אבירים או ציידים. עם העקרבים זו קצת בעיה, אבל הם זוכים לטיפול בשיטת הנחתת הנעל. שיטה מעט מיושנת, אני מודה, אבל לפעמים עדיף לדבוק במסורת. אחרי מבצע-נעל, העקרבים "המושטחים" מוצאים את דרכם לצנצנת זכוכית/פלסטיק/ניילון ומשם לבית הספר או לגן, או שאני פשוט בועטת בהם (בעדינות!!) החוצה, והנמלים ויתר חוליות שרשרת-המזון שבגינתי, יודעות כבר מה לעשות איתם.

הבוקר, אחרי הגילוים הרוחשים בחדר האמבטיה, החלטתי לעשות מעשה וצלצלתי למרסס הקבוע שלי וגיליתי שהוא התגרש, עבר לתל-אביב והצטרף ל"תנו לחיות לחיות". כן, כן, אבירים באים ואבירים הולכים. במקום זה יצאתי לקורס הגנה עצמית במימון חברת סנו, שמעתי שיש שם ציידים חמודים במיוחד...