שוב פעם האישה הזאת עם התינוקת על הידיים ברמזור. איזה אישה?! ילדה. אין לה עשרים זאתי. רזה, שברירית, אבל משהו בה מיואש, קשה וכועס, כעס בלי תקווה. "תנו לי שקל ויאללה למכונית הבאה. אל תדברו איתי, אל תשאלו איתי אם לא קשה לילדה, אל תשאלו אותי מי הביא אותי הנה ומי יקח אותי חזרה אחרי 10 שעות. תנו ת'כסף וסעו. סעו לשלום".
חם בחוץ, בכביש. השמש מכה, היא עם שמלה ארוכה (מרופטת?), מטפחת כהה על ראשה, תיק קטן (מים? איזה סנדוויץ'? ) ותינוקת על ידיים.
אלוהים!
כבר כמה ימים שהיא כאן ויש עוד אחת ברמזור ממול. אמצע שום-מקום בגליל. מי שם אותן כאן? איך הגיעו? ברגל? הסרסור - אה, סליחה: הבעל, האבא שלהם הביא אותן בבוקר לרמזור, אמר להן תביאו כמה ג'ובות הביתה?!
בבוקר בדרך לעבודה הן כבר התייצבו למשמרת. התינוקת - אין לה שנה - איזה כובע חמוד ופרחוני יושב לה על הראש, קשור לצוואר הרך שלה. במבה ביד בבוקר, באחת בצהרים, הן עדיין שם, סוחבות ת'יום עבודה. אלוהים! כמה במבה אפשר לאכול ביום אחד? על הידיים כל היום, האספלט לוהט, המכוניות עוברות 30 ס"מ מהן. כשהרמזור ירוק וכולם שועטים לחצות את הצומת, היא מתיישבת לכמה דקות על אי התנועה, רגליים על הכביש, מי שלא ממש ישים לב - הופס - יכסח אותה. למישהו זה יהיה חסר, למישהו היא תחסר?
אם אתן לה כמה שקלים, בעצם אחזק את מושבה בצומת, את ההצדקה לשליחתה לדבר המזעזע הזה. מצד שני, אם לא אתן לה כסף, את מי אחנך? מי יסבול? מי תחטוף מכות בסוף היום שלא התחננה מספיק, שלא עשתה עיניים, שלא דחפה את התינוקת לתוך החלונות מספיק? מי תעמוד כאן מחר מושפלת יותר, עייפה יותר, מיואשת יותר וענייה יותר?
אלוהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
