לעזוב ת'בית
אני עצובה כי אני צריכה לעזוב את הבית הקטן הזה שגרתי בו 3 שנים ונתן לי כל כך הרבה. אני עצובה כי אני אוהבת ומוקירה אותו ואת מה שעשה עבורי. מקווה שגם אני עשיתי עבורו ככה. אני צריכה לעזוב, לא ממש מרצוני, מסיבות מאנייקיות שמשעמם להסביר אותן וזה גם לא משנה. אני צריכה לעזוב ואני יכולה לכעוס, להרגיש קורבן "עשו לי, שתו לי, אכלו לי", אבל אני לא רוצה להרגיש את זה כי זה לא מחוייב המציאות. אני צריכה לעזוב מסיבות מאנייקיות אבל זה לטובה: it's time to move on . נתתי מה שיכולתי וקבלתי (לקחתי?) המון ממנו, מהבית הזה, ועכשיו זמן להמשיך הלאה, לגדול.
אם אשאר כאן לא אגדל. זו כמובן אמירה לא נכונה, אבל אני רואה, מבינה וחשה שזה הזמן להתקדם. הלא נודע תמיד מפחיד, בעיקר אם זה כרוך בלעבור מבית פיצפון וחמוד להפליא שעולה לי גרושים כל חודש, שממוקם בראש הגבעה, פתוח אל נוף גבעות רכות ואמהיות, עם עצים מכל מיני סוגים שמקיפים אותו, דשא קטן וחמוד, ושיחים טעימים לתה. וזה מפחיד כי זה אומר לקחת 3 ילדים, לעשות להם עוד מהפיכות בחיים המבולגנים שלהם, זה לעבור לעיר הקטנה השכנה, לבית (ישן/חדש? גדול/קטן?) שיעלה לי כמו שבית עולה וכל זה.
כן, אני דואגת ועצובה, אבל גם מרגישה את פעמי השינוי, את הגעגוע להרפתקה מקומית. זה הזמן להתרענן, להתחדש. ומה שחשוב לי לזכור עכשיו זה לא להתפשר: למצוא את הבית המתאים, הנכון. זה ש"יעשה לי את זה", זה שאתאהב בו וארצה לתת בו את עצמי, ושהוא יתן לי - כמו זה שאני צריכה לעזוב.
אז הנה קטע שכתבתי עליו - על הבית - לפני כמה חודשים, לפני שידעתי שאני צריכה לעזוב, אבל אולי כבר נחשתי?
להגיע הביתה
"להגיע הביתה" - אחרי יום ארוך או לילה מפרך, אחרי טיול, אחרי תקופת-חיים. לרוב זה עניין טכני וזה בטח עניין גאוגרפי, אבל לא רק. "להגיע הביתה" אומר גם להגיע (למצוא? לחזור?) למקום בו מרגישים "בבית", מקום בו נושמים יותר בנחת, מרפים את הכתפיים, לובשים טרנינג ואפילו מרשים לבטן להשתפל מעט, ככה בלי לדאוג...
יש עיניינים שונים ומשונים שיכולים לגרום לכך שלא "נרגיש בבית" בבית מסויים בו אנו חיים: מערכת יחסים לא מוצלחת שגרה שם; תקופה קשה, שתשפיע על תחושת השייכות והחיבה כלפי הבית, אירוע מסעיר או אפילו סתם טראומטי שמטביע את חותמו על היחסים האינטימיים עם הבית.
לפעמים "חוזרים הביתה" למרות שבעצם כל הזמן היינו שם. פתאום יום אחד מרימים את הראש ומגלים שאנחנו בעצם בבית. זה קורה אחרי תקופת מצב-רוח-רע, בסיומה של תקופת בחינות או המון עבודה בעבודה. זה קורה אחרי מחלה או כל מלודרמה אחרת – לא עלינו. לי זה קורה אחרי התאהבויות גדולות שלוקחות ומעלימות אותי. ברגע הזה אנחנו אומרים פתאום: "אה! הנה הבית שלי, הגינה שלי, החדר שלי. נדמה לי שלא הייתי פה איזה זמן ובאמת הכל קצת מוזנח ומעופש...", למרות שפיזית, בעצם היינו שם כל הזמן.
מה שמעניין הוא ש"תחושת בית" אינה קשורה בהכרח לגודל, פאר, נוחות או מחיר, אלא לדברים אחרים לגמרי, למשל: פעם גרתי בבית גדול, מרווח ומואר ולא ממש הרגשתי בו "בבית", לא אהבתי במיוחד לחזור אליו, לטפח אותו, או להתבודד בו. ואתם יודעים מה? הוא גם נראה כך, כי בית הוא כמו חלון קטן לנשמה, לחיים שלך. אולי זה לא תמיד כך, ואולי לא אצל כל אחד – אבל אצלי זה כך: הבית ההוא היה מפוזר ומבולגן ולא היתה בו בכלל חמימות, ולמרות המרווחות שלו וסממני-האיכות שבו, היה בו משהו עזוב וריק.
יום אחד הדברים התפרקו, היה צריך להתפצל והבית ההוא לא היה רלוונטי יותר. היתה לי הפריבילגיה להחליט מה לקחת איתי הלאה, לבית החדש בו אגור עם הילדים, בית קטן בהרבה יחסית להוא. צריך היה למיין, לבחור, לברור וזאת היתה ממש הזדמנות לחשבון-נפש כללי, וגם מול החפצים והרהיטים שליוו והיו איתי שנים רבות. היה צריך להחליט מי לחסד ומי לשבט, מה נשאר ומה הולך.
הבית החדש שעברתי אליו דרש צימצום ודיוק. מצאתי את עצמי מנקה, ממיינת, עורמת ערימות ענק של דברים למסירה: אפשר לקחת רק מה שצריך לשימוש שוטף, יום-יומי, כי אין מקום, ומסתבר שאין צורך יותר במחסנים ובמאגרים של מגבות, סדינים, מפות שולחן, סכו"ם, נעלים, צעצועים, רהיטים, קישוטים, קופסאות, שקיות, מפיות, כריות וכל דבר אחר שממלא בדרך כלל בית. תהליך הבחירה של הדברים שהולכים איתי לבית הקטן יצר ברית-עולם ביני ובינם: אם אתם הולכים איתי, סימן שאני באמת צריכה ורוצה אתכם - ואתכם במיוחד. פתאום היה לי חשוב שהבית החדש, שיכיל את חפצי-הבחירה יהיה בית-הבחירה, רציתי שיהיה לי נעים בו, שאוהב להיות בו ושהוא יאהב אותי גרה בו.
מצאתי את עצמי בוחנת בקפידה רבה את הקירות הלבנים העירומים שלו, מנסה לגלות מה הצבע המתאים. ואחרי שצבעתי יצרתי בעיני רוחי - תוך כדי שיטוט בחדרים, או ישיבה ממושכת על הארץ - את מראה החדרים, על הרהיטים וחפצים המועטים-אך-נבחרים שבהם, מה יתאים עם מה, מה כדאי לתלות ואיפה. דברים שלא היו לי אף פעם בבתים קודמים צצו והתרחשו פתאום: כוננית שמתאימה לשידה, אהיל שמשלים את הוילון, צבעים שונים לקירות בחדרים, שרפרף עם עציץ, קיר עם תמונה, משקוף עם קישוט. הארונות ומקומות האיחסון דחקו כל דבר מיותר החוצה והייתי חייבת לכבד את זה, להתחשב ולמלא עוד כמה שקים למסירה.
הבית הזה, החדש, לימד אותי להקשיב, להעיז, לברור, לבחור, לעמוד על שלי. הבית הזה לימד אותי שיש לי טעם, שיש לי חוש. הבית החדש לימד אותי איך לטפל ולדאוג לו. בעצם הבנתי שאנחנו מחזיקים זה את זו, הוא אותי ואני אותו: אני מחזיקה אותו כלכלית וגם אירגונית וסידורית. המימדים שלו מתאימים לי לגמרי, כך שאני מצליחה לטפל ולטפח אותו כמו שצריך והוא בתמורה עוטף אותי ושומר עלי, משמש לי כעיר מפלט, אבל גם כמקור גאווה. הוא נותן לי הרגשה חמימה ובטוחה כשאני חוזרת אליו, תחושה של שייכות ושמחה כשאני נעטפת באורו הרך, ותחושה של שליטה ומסוגלות כשהוא מאפשר לי לפתור את הבעיות שלו.
לפעמים אני יושבת על הכורסא הכתומה בסלון, בוהה בקירות, באהיל, בחלון במטבח, או משוטטת לי בגינה, בוחנת את הטפטפות המסתעפות שסידרתי שם, בודקת את הפלפלים שצומחים ללא סוף ליד המחסן, כמו עצי באובב מקומיים, ואני שואלת את עצמי – מה עוד אפשר לעשות כאן, מה עוד הוא רוצה שאשים, מה עוד הוא צריך ממני? והמוזר הוא שבעצם השאלה הזאת, בעצם הנסיון לגלות מה הוא צריך - אני כבר מרגישה "שהגעתי הביתה", שאני רצויה ושייכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
