מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

קרו כל כך הרבה דברים היום, ובכלל החיים שלי עומדים בפני שינויים ענקיים. אמא'לה - ואיזה יופי. כמה מדהים שאפשר להרגיש את שני הדברים בו זמנית, גם את ההתלהבות ממה שיבוא (לא שיש לי מושג איך הוא יראה ומה הוא יכיל), וגם את הפחד ממנו.

בכל אופן, חיפשתי בתים/דירות היום, הייתי חרוצה מאוד ונצמדתי לסוכנת של התיווך. בחורה הריונית וחרוצה עד מאוד. מסוג אילו שעובדות עד שהמים פוקעים וכבר משפריצים על כל המשרד, וצריך להעיף אותן ללכת ללדת (כך הייתי בלידה הראשונה...), מסוג אילו שיחזרו לעבודה דקה אחרי הלידה, כי.. כי.. מי אני שאשפוט?! אבל סתם כי סוגיית ההתמסרות והתלות כל כך מעסיקה אותי, אני יכולה לזהות (אני חושבת שאני יכולה לזהות. היזהרי בלשונך!) את הקושי של אישה נמרצת ועצמאית כמוה לוותר קצת על "עצמה" העצומה והעצמאית ולהתמסר, לשקוע, להבלע, להעלם בתוך האמהות הסוחפת, בולעת, גורפת, מעלימה, מעצימה, מתהימה (מהמילה תהום? מהמילה תהייה?). כשאני ילדתי את בני הבכור, לפני 12.5 שנים, הייתי בכזה הלם קרב, לא יכולתי לסבול את הלקיחה שלו אותי, את המהפך, ההיפוך, ההטיה הגסה שהלידה שלו יצרה בחיים שלי. ובחיי שלא הייתי תינוקת, הייתי אישה יעני בשלה בלה בלה בלה. אבל להתמסר?? לוותר? לתת לו להתעלק עלי? הו לא. לא אז. לקח לי עוד שני ילדים וגרוש אחד והרבה אהבה וגם כאב לקבל את זה, להיות במקום הזה ולהבין שזה חלק מהנשימה (השאיפה) בעולם הזה, הגאות והשפל, לתת ולקחת, לקחת ולקבל, להתבדל ולהתמוסס (האם אני באמת מבינה את זה, או סתם יודעת לדבר על זה במילים יפות אעלק?).

המממ...איך הגעתי לכתוב על זה בכלל? אה! כי דיברתי על מתוווכת הדירות ההריונית שליוותה אותי היום, הראתה לי, הציעה לי, הסיעה איתי, דיברה ללא הרף, אבל דיברי טעם - יש לומר. ניסתה לתהות על קנקני. "מי זאת האישה הזאת, מה היא מחפשת, מה היא צריכה?" ודרך השאלות הטכניות שלה, כביכול, כדי לעזור לי כמיטב יכולתה, מצאתי את עצמי מחוייבת לברר לעצמי מה אני באמת רוצה, מה אני באמת מחפשת, מהם הגבולות שלי, איפה הקוים האדומים שלי. בדירות, בבתים כמובן, אבל אני אוהבת לעשות את ההקבלות, ההזזות, ההשלכות להכל.

אז הנה הסיכום של היום הזה:

*בית/דירה צמוד/ת קרקע, יכול להיות דו-משפחתי, 4-משפחתי, 8-משפחתי, 64, וכו'...

*הגודל - במקרה הזה - לא קובע, העיקר שבסוף אפשר יהיה לארגן או לשפץ כך שיהיו שם 4 חדרי שינה וסלון. לא צריך גדול, בחיי.

* מפלס אחד. שונאת מפלסים, קומות, מדרגות ושפיצים.

* גינה חביבה וצנועה. לא זקוקה לדונמים ובוסתנים, למרות שזה חביב. אבל ממש לא הכרחי.

*בכל מקרה, ובעיקר במקרה של פשרה בסעיף המפלסים: הגינה צריכה להיות כהמשך, התארכות, תוספת, מעבר אורגני אינטגראלי, אינטר-דיסציפלינרי לסלון ולמטבח. לא מוכנה לכל מיני יציאות ביזאריות לחצר דרך המרתף, דרך חדרי השינה במפלס התחתון וכאלה. אני מכירה אותי ואת ילדי: פעם אחת נצא עם מגש דרך המדרגות התחתונות, ויותר לא נזוז מהמטבח והסלון. לכן - חייבת להיות יציאה וחיבור ישיר וחלק בין החצר לסלון/מטבח. נראה לי שסעיף זה מוצה (מוצא? מוצע?).

* אויר ואור. רצוי גם איזו פיסת נוף קטנה.

* זול. זול. זול.

חחח, מאוד מציאותי. אבל המתווכת ההריונית קלטה את הראש שלי והתחילה להראות לי חורבות שדורשות שיפוץ מאסיבי. החורבה הראשונה שהראתה לי נחטפה לי מתחת לאף, כי היא באמת היתה מציאה. איזה שיט. עד שאני מחליטה אטלנטיס תקום לתחייה. כל החורבות האחרות שראיתי מסובכות מדי ויקרות מדי. באסה.

אבל אני אופטימית. יהיה לי בית בו ארגיש בבית. ואז אעשה בו מסיבה ענקית וכולם ירקדו וירקדו וישתו ויעלמו ויעופו. אבל בעיקר ירקדו וישמחו. אמן.