מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

הנסיכה והלוחם

למה אני כל כך אוהבת את הסרט הזה? ראיתי אותו המון פעמים, אני קסומה אליו, מהופנטת בכל פעם.

בפעם הראשונה שראיתי אותו זה היה כשהטלוויזיה שלי וותרה על הצבעים וכמעט שנה ראינו בשחור לבן. גם את הסרט הזה ראיתי בשחור לבן, מה שהפך אותו לעוד יותר סתור ועלום ועוצמתי. אבל פתאום, במהלך הצפיה הראשונה ההיא, תוך כדי הסרט, בדיוק כשסיסי נכנסה לחדר שלה במחלקה, פתאום הצבע חזר. בחיי. איזה הוראה ירדה מלמעלה וצבעה הכל. עכשיו למי שלא מכיר: קירות החדר שלה, של סיסי, מכוסים כולם בטפטים מקושקשים בצבעי צהוב וכתום, עם פוסטר ענק של שחף ושמיים כחולים באמצע הצהוב, וכיסוי מיטה מכוער במיוחד במעויינים בגווני הירוק. בקיצור - הצבעים זועקים לשמיים - לא ברור אם זה חוסר טעם נוראי בכוונה, או נסיון להראות חדר בסגנון שנות ה-50, אנכרוניסטי לגמרי, לא מעודכן לעולם הזה (כמו סיסי בעצם), אבל מלא בחיים, אותנטי, בלי טיפת התחשבות מיותרת בסביבה (כן, זאת סיסי).

אז פתאום אחרי חצי סרט בש"ל, פתאום - השפרצה של צבע. כמעט חטפתי התקף לב, הייתי בהלם מזה. וגם קלטתי מה אני מפסידה שם, אבל זה היה כמעט סימבולי, ודרש כמובן שאראה את הסרט עוד כמה פעמים, כדי להמשיך לחטט בו, ולגלות בו עוד ועוד צבעים, ודוגמאות טפטים נסתרות.

למה אני כל כך אוהבת את הסרט הזה? אמרו לי שהוא משעמם, פלצני, רומנטי מדי, מטאפורי מדי, שאי אפשר להשוות אותו לסרט הקודם (run lola run) של אותו במאי Tom Tykwer ואותה שחקנית Franka Potente. אנא-אערף: אני חושבת שהוא גדול, לפחות כמו run lola run ועם פס קול מדהים, שעושה לי כמעט אורגזמות כשאני מאזינה לו בזמן נהיגה.

אז מה יש לנו כאן, ב"נסיכה והלוחם"? אישה צעירה, שלא ברור למה היא במחלקה הסגורה של בית החולים הפסיכיאטרי: סתם עובדת שם? נולדה שם ומעולם לא בתקה את בתוליה המציאותיים, הארציים? היא מלאך עבור המטופלים? אבל פתאום לא ברור: אולי היא אחת מהם? הגבולות של הקירבה, התלות, האינטימיות בינה ובין המאושפזים כל כך מעורפלים. אין לה התחלה ואין לה סוף לסיסי, לכן כשהיא סוף סוף צועקת עליהם תעזבו אותי, מה אתם רוצים ממני, הם פשוט לא מצליחים לעכל את זה.

ויש לנו את בודו, הלוחם המיוסר. עיניים כחולות, גוף נערי/גברי, שרירי אבל שברירי, רצוץ-נפש, אבל עז מבט (חחחח, לפחות אני משעשעת את עצמי בתיאורים האלה...). חלומה הרטוב של כל אישה (טוב, לפחות שלי...). הוא מציל את סיסי, את החיים שלה, שם מתחת למשאית (והיא מצילה אותו אחר כך, גם באופן מוחשי-פיזי, אבל בעצם ובעיקר באופן ריגשי וקיומי). הוא עושה את זה בקור רוח, בתחושת משימה ברורה, נקיה ושלמה ובכך קושר את הגורלות שלהם זה בזו. היא מכירה בזה, רואה את זה מיד, לא מוותרת ועל זה אני מעריצה אותה, ואולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את הסרט הזה. הוא לא רואה את זה, ממשיך לברוח מעצמו, מהרגשות שלו, ממה שהמציאות מזמנת לו. ממשיך לחיות בתוך הסיוט של תחנת הדלק והמכונית המתפוצצת עם אישתו, ממשיך לרחף בלילות ולהתנחם בתנור הלוהט בחושבו (המממ. ביטוי שווה) שזאת אישתו. נשרף - אבל ממש - באש הזכרונות, האשמה, הכעס. נשרף.

סיסי באה בגשם, במים. בקבלה, באהבה. כל הזמן נופלת על הארץ. הם נפגשו כשהיא שרועה על הארץ, אחר כך כמה פעמים שהוא דוחף אותה, והיא נופלת שוב ושוב ואיכשהו קמה. בוץ, גשם, רפש, דם. בודו בחלומות וסיסי "המלאכית", לוקחת אותו לאדמה, מקרקעת אותו, מראה לו את הדרך, לוקחת אותו להתחבא אצלה, מצילה אותו בעצם, פעמיים. והוא ממשיך לסרב לראות, להכיר בחיבור הגורלי שלהם.

האסימונים שלו נופלים כשהוא רואה אותה נעמדת בשלוות נפש בין האקדח של השומר ובינו, כשהוא רואה את התמונה בתליון שלה, ומגלה שזאת אותה אישה שקבר. הוא מתחיל להבין כשהיא מספרת לו על החלום שלה. הצטמררתי: "אנחנו אח ואחות, אבא ואמא, בעל ואישה. שנינו כולם בו זמנית, אתה ואני".  המילים האלה מטלטלות אותי לא בגלל המימד הרומנטי שלהם, אלא בגלל ההכרה העמוקה והלא-ניתנת לעירעור של סיסי בחיבור הגורלי בינה ובין בודו. יש דבר כזה במציאות? אני מאמינה שכן.

למה אני כל כך אוהבת את הסרט הזה? כי יש בו חמלה, ויש בו אמונה, ויש בו אומץ, ונחישות, וכאב - המון עצב . יש בו אדמה, מים, אש ואויר, יש בו גורל, יש בו בחירה, יש בו תשוקה וגם פחד.

רק את הסוף שלו אני לא אוהבת. יצא להם קיטשי ודבילי. אבל לא נורא. נשים את הדיסק של לולה הרצה והכל יהיה ב'סדר.