מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

(יצא קצת ארוך הפוסט הזה - לכן, מי שרוצה, יכול ישר לעבור לשירה בציבור בסופו)

כל הדרך מהים אני מנסה לשמר את התחושה הזאת, כמו שמתאפקים לפיפי, זה נעים לנסות לשמור על זה ככה בפנים, אבל מה שחשוב זה מה שיצא בסוף.

{הערה: תגידי לי, את לא נורמלית?! באת לכאן לכתוב לכולם על הים, ואיך הגעת מבואסת לשם, כמעט חונקת את הילדים שלך, שאלוהים יסלח לך, ואיך האנשים הטובים, הים, האוכל, הגיטרות והדרבוקות עשו לך כל כך טוב על הנשמה, אפילו אהבת את האמא החתיכה הזאת בביקיני שארגנה את הכל - אז במקום לספר את זה את נתקעת ישר באיזו מטאפורה על התאפקות מפיפי? נו באמת!}

טוב, אז היה לי מצברוח זיפת, דוחה נורא לפני שיצאנו. אפילו היתה לי איזה רבע שעה לפני שיצאנו שהתיישבתי על המחשב, בתקווה שאצליח לכתוב פה איזה משהו מדכא-אך-משתף וכל מה שהצלחתי לכתוב היה כל כך קלוקל ועלוב, שאפילו לא רציתי לשים פה. לא בגלל שיש לי בעיה עם לשים התלוננויות כאן, אבל ... המממ.. כנראה שכן יש לי בעיה עם זה, במיוחד אם זה לא יוצא שנון, קולח, מרגש או ענוג במיוחד. חנטרישית. בכל אופן, כתבתי איזה 4-5 פיסקאות מיללות, ומחקתי, ושוב כתבתי, ובנתיים כבר היה צריך לנסוע לים, כי קבעו להפגש שם ב-4, וכבר היה 4 וחצי, וזה לוקח איזה 45 ד' להגיע, אז תבינו כבר שהיינו באיחור היסטרי.

ובדיוק לפני שיוצאים אז בן אחד חייב לדבר בטלפון על הd&d שלו עם מישהו, והבן השני חייב - אבל חייב - ללכת לשירותים, ואצלו זה תמיד הסיפור שלא נגמר, והבן השלישי מנג'ס ומנג'ס - מתי הולכים כבר?! מתי הולכים כבר?! מתי הולכים כבר?! כי זה היה מפגש של משפחות מהכיתה שלו, וגם עם המוח החמוד והעדיין לא לגמרי יודע חשבון שלו, הוא הבין שאם יוצאים אחרי 4:30, ויש 3/4 שעה להגיע, אז ב4:00 לא נהיה שם, והוא כעס ואני כעסתי וההוא בטלפון וההוא בשירותים וכל הבית נראה כמו סדום ועמורה: כלים בכיור, הפחים גדושים, כל המצעים שלי בכביסה, כי בבוקר החתולה החליטה שבא לה להקיא דווקא על הכרית שלי, ועל הסדין (שיהיה סט, למה לא...), וחוץ מזה עוד שתי מכונות מהמיבש זרוקות על שולחן הכתיבה שלי... להמשיך?? לא נראה לי.

בסוף יצאנו.

נסענו ונסענו.

הגענו.

ישר במגרש החניה של הים פגשנו עוד איזה 5 משפחות שגם הגיעו רק עכשיו ובינינו - מי יכול להגיע לים ביום שישי ב4, כשזה אומר לצאת באיזה 6 בבוקר לדעתי? לא הגיוני.

וראיתי שכולם עם ציידניות עצומות ומלא אוכל וסירים ושתיות ורק אני בקושי הכנתי משהו צנוע לארוחה המשותפת, כי פשוט לא היה לי טיפת כוח וחשק, ובאמת - יסלחו לי כולם - נחמתי את עצמי ואמרתי שיהיה במילא כמויות של אוכל. מותר גם לי פעם להתמנייק, לא? והרי כמובן שצדקתי: כמויות האוכל שהיו שם, אפשר היה להזמין את כל משפחות בית הספר, לא רק את כיתה א'. אבל למרבה הפלא, כמו שתמיד קורה בדברים כאלה, בעצם בסוף לא נשאר אףאוכל, למרות הכמויות המסחריות שהיו שם, ואפשר היה מאוחר יותר, כשכבר היה חושך לגמרי, לשמוע פה ושם איזה ילד זועק "אני רעבבבבב".

ומרגע שהתרחש המפגש עם עוד בני אדם, קרי: משפחות וילדים מצויידים בצידניות ופיקאים, מאותו רגע נרגעתי. מוזר-אך-מציאותי. פתאום נהייתי חייכנית, סבלנית, "זורמת" (שונאת את המילה הזאת!). הרגשתי כאילו אני יכולה עכשיו לעצום עיניים והכל יהיה בסדר. נתתי לאחרים להחליט איפה יושבים, איפה פורסים את כל השמיכות והפיקאים, איפה יהיה השולחן המרכזי, מתי אוכלים, מתי שרים, מתי מדרבקים.

כמה הקלה יש בלתת לאחרים להוביל, ואני יותר ויותר מבינה כמה זה חסר לי בחיים, וכמה הנשיאה לבד לא פשוטה בכלל, למרות שזה ככה קצת הדגל שלי "אני יכולה לבד". אבל בעצם ממש לא חוכמה כל הלבד הזה. ברור שאפשר לבד. אבל זה קשה, מעייף, מדכא, מגיעים לרבע מהתוצאות וההנאה, ומונעים בעצם מאחרים להיות שותפים. טוב, אבל אני גולשת למשהו אחר, שאני בהחלט רוצה פעם לכתוב עליו: החסד שביכולת לעזור, וכמה חשוב לתת לזה להתרחש, שהאחרים יוכלו לתת מעצמם, ולא לחסום את זה. אבל כאמור -בפעם אחרת.

נמשיך עם הים: צעדנו כמה משפחות, מבוגרים ואלפי ילדים והרבה ק"ג של אוכל לעבר החוף. הבנים שלי ישר תלו תקוות שיהיה בשר ולהם זה לא משנה באיזה פורמט הוא מגיע: שוורמה, סטייקים, קבבים, נקנקיות, צלעות, פרגיות. וואט-אבר. הכל הולך אצלם. האכזבה היתה מהירה ולא נורא מרה: אין טיפת בשר פה. כולם רוחניים וצמחוניים ואנחנו צריכים בכלל להגיד תודה שיש בכלל אוכל ושלא תכננו להעביר את הערב הזה על קלפי טארוט ונירות ריחניים (מה???).

התברר שכן היו כמה משפחות שכבר הגיעו השכם באותו יום שישי, לפני איזה שעה או משהו, ומיד כולנו התמקמנו, פרקנו את סלינו וצידניותינו, הכל לשולחן המשותף, קומונלי כזה. אני אוהבת ככה מאוד, כי אלף-כל אפשר להתנסות ולטעום כל מיני מטעמים ממשפחות ועדות ועמים וכפרים אחרים. בית-כל גם אם אני הכנתי משהו חנטרישי ומשעמם (תפ"א צלויים בתנור עם שמן זית, שום ורוזמרין מהגינה, סלט טבולה - סורי, זה קנוי, וקובה מטוגנים עם בשר ובצל - גם קנוי, וגם קופסאת-ג'מבו עם מלון חתוך) אחרים יחשבו שהמשהו הבנאלי הזה הוא "מה-זה-טעים-איך-עשית-את-זה??" ואנחנו נזכה לאכול דברים טעימים אחרים. גימל-כל הכמויות: הצלחתי להעלים את העובדה שהפעם הייתי קצת מאנייקית כאמור וממש לא הכנתי דודים, גיגיות או סירי-ענק, אלא סתם איזה קופסא פה וסירצ'יק שם. פשוט שמתי הכל השולחן, ולא נודע כי בא אל קירבו.

המוזר היה שאחר כך כשכולם אכלו, הילדים שלי התעקשו שאני אצביע ואראה ואתן להם דווקא ממה שאני הכנתי. ניסיתי לעבוד עליהם והצבעתי על הפשטידות המרהיבות שהיו שם, ועל סלטי הפסטה המשוכללים שהיו שם, ועל המאפים השונים והבורקסיים שהיו שם, אבל הם הסגירו אותי בחוסר נאמנות מוחלטת: "אמאאאאאאאאא מה פתאום, את לא הכנת את זה!!!" יופי. ככה זורקים את אמא לכלבים...

כך התענגנו לנו על האוכל והארוחה, אבל בעיקר התענגתי על מה שהיה קודם, לפני הארוחה. אפשר להיות קצת צינים לגבי זה, אבל זה יהיה מתוך מבוכה וחוסר כנות עצמית. כי מה שהיה שם היה פשוט מופלא: כמה אמהות התעקשו שלפני האוכל (שסודר באימפרוביזוריות על שתי פלטות מכוסות בסדינים), כולם יעמדו במעגל מסביב (בלי ידיים, תודה לאל) וישירו. בהתחלה השירה היתה קצת מהוססת, ולאט לאט - זה פשוט היה מדהים ויפיפה - פשוט שרנו, בהרמוניה, ביחד, בקול רם. אנשים ככה התנדנדו להם תוך כדי, חייכו זה לזה, ליטפו את הילדים. זוגות פה ושם התחבקו (טוב, נעבור נושא...), והיה פשוט - איך לומר? כמעט קדוש.

וכן, שרנו שירי שבת, קיבלנו את פני המלכה, וזה היה נפלא ביותר. אפילו פתאום התפלקה לי השתחוויה קטנה כזאת כשאמרו בואי בואי שבת מלכה, ככה כמו פעם בבית כנסת שהייתי הולכת אליו ביום כיפור. התכופפות בירכיים כזאת, שאולי אומרת: אני משתחווה כלפי מה שגדול ומופלא ממני, ומקבלת אותו (אותה, את השבת) לתוכי. נותנת לה לקחת אותי, להציף אותי, למלא אותי. מוסרת בידיה את הכאב שלי, העצב שלי, העצבנות שלי. נותנת לה לנחם אותי קצת, ללטף אותי, לאהוב.

אחר כך אכלנו. ואכלנו, ואכלנו, ואכלנו.

ועוד דבר שקרה שם, זה שבהתחלה כשהגענו לא ידעתי איפה לשים את עצמי. של מי אני בעצם חברה כאן, בין כל משפחות של הכיתה הזאת. נראה כאילו כולם חברים של כולם, כולם מקשקשים עם כולם ורק אני לא. בטח מלא אנשים מבינים על מה אני מדברת, ובטח גם שם היו הרבה כאלה. ישבתי על הפיקה שלנו, ליד פיקה של אחרים, שנראו נורא עסוקים זה בזה והתלבטתי מה לעשות: לתת לזה להיות, לתחושת חוסר השייכות, הבדידות, המבוכה ולא לעשות שום דבר מעבר לזה. לחכות שמישהו יגש, ידבר יתעניין בי, או ליזום קצת, לגשת, להתיישב במעגל קיים כבר. אולי זה יראה קצת פתטי, ואולי בכלל לא. בסוף התקרבתי לאילו שישבו לידי, והאישה שם מיד הציע לי חופן פיצוחים, הקשבתי להם, וניסיתי קצת להדחק לשיחה וזה היה באמת מיותר ועלוב, אבל לאט לאט זה הסתדר והרגשתי בסדר גמור, כי במקום לחכות שאחרים ישימו לב אלי, יתעניינו בי, אני עשיתי את זה לאחרים. היה שם אבא אחד כזה חרוץ שמכין קפה לכולם, ולא זוכרת איך, אבל שאלתי אותו איזו שאלה או שתיים, והוא ישר פצח בהמון שיחה והרגשתי שהוא רק חיכה לרגע שמישהו יתעניין בו, והיה נורא מעניין לשמוע על העבודה שלו. וככה פתאום מצאתי את המקום שלי: ניגשתי לעוד מישהי שפעם עזרתי לה אחרי הלידה שלה עם התינוקת השלישית שלה, ושאלתי אותה אם היא רוצה שאחזיק אותה בזמן שהיא מנסה לאכול (המסכנה, נתקעה עם צלחת גדושה בערך חצי שעה...) וככה זה המשיך. פתאום הייתי קלה יותר, נחמדה יותר, מאושרת יותר.

אחר כך לקחתי את המטקות שהבאנו (תארו לכם, אני ירושלמית בת ירושלמים, שונאת את הים, אבל מתה על מטקות...), ומצאתי את ת', אחת האמהות, שגרה באותו מקום בו אני מחפשת את הבית החדש שלי, וגם היא גרושה (למרות שיש לה חבר, ותארו לכם שאני מצליחה ממש לחבב אותה, למרות זאת...). ודיברנו המון תוך כדי משחק מטקות סוער, והיה כל-כך כיף. שיו!! סוף סוף יש איזה ספורט בעולם שאני אוהבת, אבל ממש. הכדור הקטן והוורוד הזה הוא הדבר היחיד בעולם שגורם לי לזוז, לרוץ, לזנק (חוץ ממוזיקה טובה, או ילד בצרות). ולידינו היו כמה אבות ששחקו גם והתפעלו מהמשחק שלנו (כמה שאבות יכולים להראות טוב בגיל 40+ יא-ראבק), וזה היה מחמיא - אבל הכל היה באוירה כל כך נעימה ונינוחה.

והילדים - כמובן שלא ראו ולא שמעו אותם. כל אלפי הילדים שרצו בים, התחברו עם הדייגים, הציקו למשפחה אחת שגרה שם על הים כבר איזה חודש, רדפו ושיחקו עם עצמם ורק צצו מדי פעם לשתות, לתפוס עוד ביס של משהו  ושוב - ישר לעניינים שלהם. אפילו הגדול, שבכלל לא רצה לבוא לים מהתחלה, שכח את כל התלונות שלו על העולם.

ואז - אז היה השיא (כבר היו כמה, אבל זה כמו במולטי-אורגזמה, הולך ומשתפר...): התחיל כבר החושך (אחרי השקיעה המופלאה, למרות שלא התעמקתי בה הפעם, כי הייתי עסוקה בטורניר המטקות), ופתאום צצה המדורה, ופתאום אבא-של-התאומות הכין קפה ותה לכולם, ופתאום קופסא של כדורי שוקולד חוליים עוברת בין כולם, ופתאום נ', אחד האבות החמודים יותר (נשוי, נשוי - איזה באסה!), מוציא גיטרה, וכמו כל הגיטריסטית-המדורתיים, הוא יודע את כל השירים הכי יפים, ועושה יופי של עריכה: שיר רודף שיר, ולמרבה הפלא אנחנו יושבים סביב המדורה, הורים וילדים (לא רבים, אבל פה ושם), ושרים שירים של פעם, או של שלום חנוך, וכל שיר מהתחלה ועד הסוף, בלי קטיעות מעצבנות, ומאבקי כוח בין אגף שמאל לאגף ימין. וזה היה כל כךךךךךךךךך מענג. לשיר. לא שרתי המון זמן, אולי שנה או יותר וזה פשוט היה כיף אדיר. שוב הקולות של כולם מעורבבים, הקשבה, רכות,עוצמה, הרמוניה. איזה יופי זה היה. אפילו הילדים שלי היו מהופנטים והפסיקו להשתולל לאיזה שניה או שתיים.

וכל העסק הזה, זה לא שזה משהו כל כך יוצא דופן. שלא תבינו אותי לא נכון. אבל הפעם, אולי בגלל שבאתי במצב רוח כל כך קשה, אולי בגלל שאת רוב האנשים מהקבוצה הזאת אני דווקא לא ממש מכירה, וההתחלה היתה קצת לא נוחה בגלל תחושת אי-שייכות מקומית וכללית שלי, ואולי בגלל שאני באופן כללי לא מתה על הים, ולצאת מהבית בשישי אחה"צ זה דבר לא ברור מאליו - ואולי בגלל שזאת תקופה שהכל נראה לי כמו פרוייקט מפה ועד הודעה חדשה. אולי בגלל כל אילו - התפעלתי במיוחד וזה נגע בי במיוחד. הפשטות של האושר. כמה זה קרוב וכמה זה זמין, וכמה לא צריך אמצעים, מכשירים, תכשירים או כל סוג של אובר-דואיינג. שלא לדבר על הכוכבים שצצו לאט לאט.

וכל הדרך הבית, מיד אחרי שהילדים שלי צנחו בתרדמת הראש-המנקר (מסכנים...), שרתי לי לעצמי את כל מחרוזת השירים. עם הזיופים שלי, וחוסר הידע הנוראי שלי במילים של שירים עבריות. ובכל זאת, זה היה שוקולדי לגמרי.

אז לסיום הפוסט הארוך הזה (לא שבא לי להפסיק...) אני אשיר לכם את "רותי" ואולי עוד שיר או שניים. אתם מוזמנים להצטרף אלי:

לי כל גל נושא מזכ-ה-רת

מן הבית מן החוף

מן ה-עיצים יפי צמ-ה-רת

וזהב שלכת בת חלוף

מן ה-עיצים יפי צמ-ה-רת

וזהב שלכת בת חלוף (קול שני, מי שיודע)

הינשאי ספינה ו-שו-הו-תי

מה רבים הכיסופים

לי נ-ערה יש ושמה רו-הו-תי

המחכה באלה החופים

לי נ-ערה יש ושמה רו-הו-תי

המחכה באלה החופים (כן, קול שני.. תודה...)

תכול עיניה כשמ-ה-יים

מ-ב-טה כלהבה

לו רק נשקתי השפ-ת-ה-יים

אז ידעתי מה זאת אהבה

לו רק נשקתי השפ-ת-ה-יים

אז ידעתי מה זאת אהבה (קול שני, אכן...)

***

עוד שיר שאני אוהבת במיוחד, ממש לא ברור למה:

חושך למה באת הנה?

הילדה גם היא איננה

למה כה נוגה היא שירת השועלים?

אל תהייה עצוב ככה

ילדתך תשוב אחא

עוד תשוב תצחק שחורת התלתלים...

אל תהייה עצוב ככה

ילדתך תשוב אחא

עוד - תשוב תצחק שחורת התלתלים...

***

ואחרון לעכשיו, עצוב, רלוונטי ומקסים:

אט זורם הנחל - זור-הם לו אל הים

ולידו צומח אלו-הו-ן נישא ורם

ב-גדה מינגד

בחלון נשקף

ילדתי מרוסיה

בעצב נשקפה

הווווו אלו-הו-ן נישא-הא, כה ח-סו-הון הינך

את רעי-הי ה-בא לי

אני כה בודדה

הוווו אלו-הו-ן נישא-הא, כה ח-סו-הון הינך

את רעי-הי ה-בא לי

אני כה בודדה

לא חושבת שאני רוצה או מסוגלת להפסיק לכתוב הלילה. אבל נעשה קצת הפסקה בנתיים.

לילה טוב.