מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

1) המחשב שלי לא בסדר. לא מבינה בזה הרבה, אבל פתאום לא מגיעים שום הודעות במייל על שום עידכון, תגובה או תוספת, לא מהבלוג שלי, ולא מאחרים. רשימת הקבועים שלי התאיידה ומה שכתבתי כאן קודם נעלם גם. איפה האביר המסוקס ויודע-המחשבים כשצריך אותו?

2) נסיעה לסיני: היו לי תכנונים לשבת כאן כל הערב ולהפליג בזכרונות מתוקים מסיני, ואז להתלבט בקול רם (חת-שתים. חת-שתים - שומעים אותי?) לגבי נסיעה לשם בקיץ. אבל במקום זה הייתי עסוקה בנסיונות שיקום עלובים למחשב (ראו סעיף 1 למעלה), שהעלו חרס (= נדה, כלום, יוק, מת ולא יסף). אז את ההתמרחות האישית שלי על סיני אכתוב בפעם אחרת ואת ההתלבטות אדחה, כמו שאני עושה במילא במצבים כאלה. משהו כבר יגיע.

3) ראיתי היום את הבית שלי. כן. ומה פתאום אני כותבת משפט כזה? הרי רק בסרטים ובסיפורים אנשים אומרים דברים כאלה ובכלל יש לי התנגדות לאמירות כאלה, כי הן גובלות בקיטש בנאלי להחריד. ויותר מזה: כמה פעמים בימי חיי נתקלתי בגבר כלשהו, ותוך 10 דקות, אחרי חשיפה אינטנסיבית, אמרתי לעצמי "זה הגבר שלי"? כן, היו מקרים כאלה. אולי לא רבים ביותר, אבל היו. אז מה? אז מה יצא לי מזה? זאת מין אמירה חצי-סתמית, חצי-רומנטית, חצי-חסרת-כל-בסיס-במציאות. אנשים ריגשיים, תחושתיים חווים את המציאות ואת המפגש איתה באופן יחסית אינטנסיבי וסוער, בלתי-אמצעי (אמצאי?) ואני שמחה שסוף סוף, אחרי הרבה שנות מות-קליני אני יכולה לשייך את עצמי לקבוצה הזאת. א-נ-י   מ-ר-ג-י-ש-ה!! ישששששששש. אבל מזה להסיק מסקנות לגבי "זה הגבר שלי...", או "זה הבית שלי...". לא, לא, לא נראה לי...

ומצד שני

ומצד שני

ומצד שני ראיתי היום את הבית שלי. כן כן. הוא מקסים, חמוד, מוכן לכניסה (חוץ מכמה קירות שצריך להרוס, לסגור כניסה נפרדת לחדר שלמטה, ולפתוח דלת גדולה מפינת האוכל לחצר העליונה)... איך שהתקרבנו מהחניה לפשפש הירוק (אוח, זה נשמע כל כך טוב... פשפש ירוק), כזה מבורזל עם קפיץ, כבר הרגשתי התרגשות קלה: נכנסנו לחצר לא גדולה, אבל מבולגנת בדיוק במידה שאני אוהבת: קצת שיחים, קצת סלעיה, קצת מרצפות מעוקמות, איזה רבע טרסה, המון עצים ושתי מדרגות מזמינות לכניסה הראשית, העליונה (כי יש גם תחתונה, אבל צריך לקרוא עוד כדי להגיע עד שם...). היה שם גולדן רטריבר זהוב ועליז ביותר שישר עשה לי מצב רוח טוב והיה שם את המוכר, בחור חביב בעל עיניים ירוקות, שישר רציתי לחבק אותו ולהגיד לו: "נכון שתמכור רק לי?? אני אשמור על הבית, אטפח אותו. תראה שלא תתחרט...", אבל התאפקתי.

הבית: הריח הנכון, המרצפות הנכונות, התאורה הנכונה, המטבח הפשוט-אך-המזמין, משקופים נכונים (כחולים, או שאני טועה?), חדרים נכונים (למרות שחסר חדר או פינה נוספת, בעיקר אם אוותר על החלק התחתון לטובת השכרה). המוני השיחים והעצים, ואפילו פיסת שמים ממלאים את החלונות, והכי הכי - בחדר (שיהיה שלי, זה ברור), יש נישה גדולה בקיר, מעט רחבה יותר ממיטה זוגית, וכולה בעצם חלון אחד גדול, מלא אור וירוק. כן, אני יודעת שצריך לחשוב על פרטיות קצת, ועל אור שמש שורף בבקרים, אבל עדיין - זה המקום של המיטה שלי - ישר ידעתי ורציתי.

בין הסלון לחדרים יש גרם מדרגות קטן שיורד לקומה למטה, שהיא בעצם בגודל של כל הדירה עצמה, ויש שם עוד חדר, עוד שירותים, ועוד מחסן עצום, והכי חשוב: יציאה לחצר התחתונה, הקסומה ביותר, עם אלון אדיר, מזמין, עתיק, חכם ויודע. לחבק אותו ולהיות מאושרים. מישהו רוצה אייס-תי?

מצד שני

הבית הזה קצת יקר, קצת מעל ליכולת שלי.

מצד שני

אני רוצה אותו מאוד - כי הוא שלי. זה הבית שלי.

אחר כך ישר הלכתי לעוד בית, שכבר הייתי בו פעם, ופתאום חשבתי שאולי הוא גם די מתאים. אבל לא. אמנם הגיונית הגיוני שאקנה דווקא את ההוא, אבל תחושתית וריגשית - ממש לא בא לי עליו.

האם זה הזמן ללכת לפי תחושות בטן ולהתפנק לי כאן על בית יותר יקר? אולי זה רק פינוק כזה? התלהבות של מעבר מ-50 מ"ר ל120 מ"ר? אולי.

ואולי זו החלטה להרבה שנים, וגם אם צריך לגרד עוד קצת כסף (בולשיט, זה לא קצת, וכבר אין מאיפה לגרד...), זה שווה את המאמץ?

4) אין לי עבודה ואני לא יודעת מה לעשות. אבל זה משעמם לדבר על זה, ואולי גם הכי מסובך מהכל. אז נדחיק את זה, יותר-עדיף.

5) הילדים שלי מקסימים (למה נזכרתי בהם פתאום?), שאלוהים ישמור עליהם (ואני גם אעשה את חלקי, מבטיחה!).

6) שוטי הנבואה. שמעתי את הדיסק החדש שלהם היום - והוא פשוט מדהים!!! מקווה שאצליח לכתוב על זה משהו בנפרד.  כמה עשיר, כמה דומה לדברים אחרים, ובכל זאת מקורי לגמרי. כמה ישראלי-כנעני-מזרחי, ובכל זאת גם שייך לכל העולם (שמעתי שם ליטיני, שמעתי שם מייק אולדפילד, ופול סיימון - או שאני הוזה לגמרי...). פשוט דיסק מעולה. מומלץ בחום. נסו והיווכחו!

לילה טוב.