מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

אחת ההתלבטויות שלי כאן היא מה לכתוב. לא שאין מה, הו לא. יש המון ת'אלפים מה לכתוב. כל פיפס שקורה לי או סביבי ישר מתרגם למילים של כתיבה, והמחשב שלי מלא במילים, שרשרות של מילים מפותלות. אבל מה לשים בבלוג? לשים רק דברים של "מעלה"? הגיגים רוחניים, התחבטויות נפש עמוקות? סערות לב או גוף? הברקות ספרותיות? או אולי גם (רק?) את חיי היום יום, הבנאליה, הדברים הפרוזאים (את מי זה יעניין בכלל??)

אני - כמו רבים וודאי - עשויה בחלקים, שברים, סדקים, פיסות, צדדים, פנים, קטבים (תודה שדות):

 מעלה ומטה,

  טוב ורע,

    שחור ולבן,

      יום ולילה,

        טוב ורע,

          יפה ומכוער,

            ברור ומטושטש,

              פתוח וסגור,

                עומק ושטוח,

                  עצבנות ורכות,

                    פזיזות ונינוחות,

                      רעב ושובע,

                        צמא ורוויה,

                          תהייה וידיעה.

שכחתי משהו?

יש בי רצון, רצון עמוק שכל החלקים הללו, כל הפינות - הנסתרות יותר או פחות, הגלוי והנסתר - שהדברים יתחברו. לא לכלל עיסה דביקה, אפרפרה חסרת מרכיבים מזוהים. בדיוק ההיפך: לכדי תערובת מרתקת, צבעונית, תוססת, דינמית (שבתוכה כלולה גם אופצית השקט, בעצם היותה שלמה ודינמית). הייתי רוצה שכל מרכיב ומרכיב יהיה לו את הזמן שלו, המקום והמרחב שלו, שפת הביטוי שלו, הכתובת שלו. אבל שכולם יהיו נוכחים בסה"כ. שאני אהיה שלמה ומלאה.

מה זה אומר?

זה אומר בעיקר להוציא את המחשכים לאור (אמא'לה!!!), זה אומר לחבק את עצמי יותר ויותר, זה אומר לבקש ולקבל חיבוקים מאחרים, זה אומר להזהיר את מי שעלול להבהל או להפגע (אבא שלי בראש הרשימה): "אבא, אני אישה הרבה יותר מורכבת ממה שאתה מכיר. תן לי בבקשה את המקום להיות מי שאני, ולא מי שאתה מצפה ורוצה שאני אהיה. תרשה לי ותאהב אותי בכל זאת, בבקשה?"

לכן בתור התאמנות אני דווקא אתחיל עם משהו פרוזאי לגמרי, עם הדיאטה שלי. שום הגיגים רוחניים/ריגשיים/קראמטיים, אלא פשוט מגדלנה - הגוף והיומיום.

הגוף שלי בסדר גמור. אני אישה במימדים ממוצעים, חביבים ונוחים לשימוש.

בכל זאת, הגיע הזמן להשיל טיפה. מודה - וזה לא שקר - אף פעם, חוץ מפעם בגיל 17, לא עשיתי ממש דיאטה. לא מוצהרת, לא רצינית, לא עם מחוייבות. הרי אלפי פעמים אמרתי לעצמי: "מ-ע-כ-ש-י-ו..." או: "ממחר דיאטה..." וישר ניגשתי למקרר לעוד מנה של שרברט אשכוליות-קמפרי עם גלידת וניל צרפתי (שילוב קטלני...). אלפי פעמים עמדתי מול תבנית של עוגה (נגיד בראוניז חומה רטובה וצפופה) ויישרתי את הקוים, לקחתי עוד חתיכה ועוד חתיכה, ואמרתי לעצמי תוך כדי בליסה: די, נו. די. אבל בעצם לא הייתי זקוקה לדיאטה ולא עשיתי אחת.

אבל עכשיו זה קצת אחרת והגיע הזמן להשיל טיפה. 

המממ...עצם ההודאה הזאת, הפומבית היא קצת מביכה ואף קצת משפילה (ואני אוהבת את זה?). כאילו שאני מזמינה את כולם להציץ לי ככה מתחת לבגדים, אבל לא במובן האירוטי, אלא במובן של תפיקודי-הגוף. זה מביך קצת. אבל חשבתי על שתי סיבות לחשוף את זה כאן:

אלף כל) כמו שכתבתי קודם, אם מתערטלים, אם כותבים את האמת הערומה, אז גם הדברים הפרוזאים, רגלים על האדמה - ויאללה לעבודה. זה דווקא יותר חשיפתי מבחינתי מאשר לכתוב איזה הגיג מתייפיף (אה! נימה של ביקורת עצמית. שימי לב!).

בית כל) הדיאטה הזאת מעסיקה אותי ואני רוצה לכתוב עליה בלי להתבייש ובלי להיות במבוכה.

גימל כל) תמיד יש עוד סעיף שלא תכננו: הפומביות כאן מגבירה את המחוייבות שלי להצליח ולעמוד בפיתויים (למרות שבאופן עקרוני אני תמיד יכולה לעבוד על כולם. נו באמת.. עכשיו הגזמתי לגמרי).

אז ככה:

התחלתי לפני ארבע שבועות.

שקלתי 63 ק"ג.

המכנסיים צפופים, ורואים בטן (את לא בהריון שוב?!?!?) כשאני עם חצאית.

כל יום חמישי אנחנו נפגשות 4 בנות למשך שעה, יושבות במעגל, עם המשקל במרכז.

זה לא עולה כסף ואין כפל מבצעים.

במפגש הראשון כל אחד דיברה על:

~ מה הקטע שלה עם אוכל (מתי היא אוכלת, למה, מתי הכי קשה לה, מתי היא בורחת לאכול, מה האוכל מספק לה, מהי במיוחד אוהבת...)

~ כמה היא היתה רוצה לרדת (נשקלנו ורשמנו).

~ איך היא היתה רוצה לנהל את הדיאטה שלה (לכל אחת הזכות לעשות איך שהיא רוצה: דיאט קלב, שומרי משקל, או כל ואריאציה ספונטנית או אישית אחרת).

~ איך היא היתה רוצה שהאחרות יעזרו ויתמכו בה (אולי הסעיף החשוב ביותר!).

וככה כל שבוע.

בנתיים גיליתי ש...:

~ הכי עוזר לי לדבר עם נ' כל יום על הדיאטה: מה צפוי היום, מה התוכניות, איפה נקודות התורפה, מתי עלולות להשבר, מה יכול לעזור. וגם יוצא שאנחנו מדברות המון על עניינים אחרים, ומגלות שבדרך כלל היינו מטביעות את יגונינו באוכל, ופתאום לא.

~ גיליתי שעוזר לי לשתות מים, לאכול מלפפונים חמוצים ופטריות. שעוזר לי לא להיות ממש ממש רעבה לפני ארוחות, כי אז אני טורפת. אז אני אוכלת מדי פעם דברים קטנים.

~ עוזר לי לדעת שאם "נפלתי" אז לא נורא - "מחר זה יום חדש...".

~ גילית שלא חייבים להדחיק כל רגש או מצוקה עם אוכל.

~ גיליתי שאני מסוגלת לאכול פחות.

~ גיליתי שאני יכולה לסבול קצת רעב (גילוי פוסט-שואה מרעיש, ומרענן בהחלט).

~ גיליתי שאני אוהבת את עצמי יותר כי אני בשליטה.

והכי חשוב: ירדתי במשקל (יששששששששששששששש):

שבועיים ראשוניים: ירדתי 1.5 ק"ג.

שבוע שלישי: ירדתי 0.5 ק"ג.

שבוע רביעי: ביום חמישי נדע.

אבל עדיין לא מרגישה את זה בבגדים (זה בסדר? זה נורמלי? מתי זה יקרה, הרי זה מה שבאמת חשוב לי)

ועוד גילוי חשוב: לא להתייהר, לא להשוויץ. כי תמיד אחרי שאני מתגאה לי באוזניה של נ' על איזה יום מוצלח, או פתרון מוצלח - אז אני נופלת. חטא היוהרה הוא אוייב גדול, בכלל בחיים (ראו מקרה של אדיפוס ואחרים...), וגם בהקשר של הדיאטה. היי צנועה וחומלת.

זהו.

הייתי בנאלית, הייתי פרוזאית. התעסקתי בקטנות. אני צריכה לעצור את עצמי לא לספר לכם מה אני אוכלת בכל רגע ורגע. ואני צריכה לעצור את עצמי לא להיות ביקורתית ושיפוטית כלפי עצמי על "איך אני מתעסקת בשטויות כאלה...". היי צנועה וחומלת.