מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

כן, יש לי ימים כאלה. אני חוששת שיותר מדי, יותר מהדרוש, יותר מהמקובל. אני קצת מתביישת שזה קורה לי, אבל זה קורה ולא לעיתים רחוקות. עובר יום שלם ואני לא עושה כלום, אבל באמת כלום. אני מרגישה כמו איזה מכורה עלובה, איזה הלומת-קרב, או אולי הלומת-חיים. לא עושה כלום כל היום.

ולי יש את הפריווילגיה לא לעשות כלום, כי יש את הימים שהילדים שלי לא כאן. הם יוצאים בבוקר לבית ספר, ואראה אותם רק מחר בהצהרים, ואז, אם לא קבעתי משהו, אם אףחד לא רוצה אותי לבוא אליו בכלל או בפרט בענייני העבודה שלי, שכרגע נמצאת במצב מקרטע ודיפוזי ומתמוסס במיוחד, אז יוצא שאני בבית. לפעמים אני יוזמת ויוצאת לעשות סידורים, או קניות. אבל כבר מזמן אזל לי הכסף, לפחות זה של הביזבוזים, ולפחות כאן אני מצליחה להתאפק ולא להיות עוד יותר בלתי-אחראית ממה שאני בכלל.

אז היום, הבן שלי הגדול נשאר בבית, כי היה לו מצב רוח נוראי אתמול בגלל ארועים אלומים שלא רצה לספר לי מהם בבית הספר, ואני הרי במנטליות ביתספרית לגמרי, מזדהה איתו כל כך, וישר מרשה לו להשאר בבית. קיבינימט, מה כבר יקרה מעוד יום של בית? אז הוצאתי את הקטנים (יש להם הסעה ב7:30) והוא עוד ישן, ואני ישר הלכתי למחשב, אחרי שהכנסתי מכונה ורוקנתי מיבש (הרגשתי כמו איזה עקרת בית משועממת.. ואולי זה מה שאני פתאום?), ומאותו רגע עד שהוא קם בערך ב10 התמזמזתי במחשב. לא שום דבר חשוב או מועיל, ואז כשהוא קם, אכלנו ביחד ארוחת בוקר, והצלחתי קצת להוציא ממנו איזה בדל חיוך, וגם להבין קצת מה קרה אתמול, וזה נשמע היה פחות דרמטי, אבל הבנתי אותו לגמרי: הוא שייך לחנונים והוא מסרב להבין ולקבל את צו הגורל. הוא בטוח שהוא cool לגמרי, אבל העולם, כמו תמיד, אומר לנו את האמת, ויצא שכמה ילדים צחקו עליו וקראו לו "אנציקלופדיה" וכאלה, והוא מאוד נעלב מזה "אמא - הוא אמר לי הבוקר - הם ממשיכים וממשיכים דווקא בגלל שלא באמת אכפת לי ואני לא מתרגז.." אוף. ליבי אליו.

בכל אופן, אחרי הארוחה, הוא הלך למחשב, להתמכרות הקטנה שלו, ואני פשוט שכבתי במיטה שלי (במקרה באותו חדר. זוכרים? בית קטן מאוד...), ופשוט שקעתי לי, כמו איזה בת-גיל-ההתבגרות בחלימה בהקיץ, עד שפתאום נהיה רבע לאחת. רבע לאחת???? לא האמנתי. ישנתי, חלמתי, הזיתי, בניתי לי חיים שלמים, ופתאום נהיה צהרים ואבא שלו בא לקחת אותו, ומאז ועד עכשיו לא יצאתי מהבית, אכלתי כמו חזירה (כן כן, שברתי את הדיאטה.. איזה נאחס), וקראתי בלוגים, קראתי ספר ונרדמתי שוב, פתאום באו אנשים שהביאו לי עציץ כאות הוקרה על משהו (על זה בפעם אחרת, עכשיו אני במצב רוח דוחה, וקשה לי להתענג על העציץ הזה). ועוד מעט אני צריכה לצאת לאסיפת הורים, וזהו. עבר היום.

עכשיו, אני יודעת שלא נורא ימים כאלה, באמת. אם הייתי קוראת אצל מישהו אחר הייתי מוצאת מילים לנחם, לעודד, להגיד כמה שזה בסדר ולא נורא. אבל לגבי עצמי זה אחרת - אצלי זה קורה לעיתים קרובות מדי. כאילו שאם אין משהו שיחזיק אותי - אז אני מתפוררת לי, נובלת לתוך איזה מין עירפול עייף.

אוח, יצא משהו כל כך מתלונן ומקטר, אבל זאת המציאות שלי היום ואותה אני כותבת.

אני חייבת רק להוסיף שכן עשיתי איזה שני טלפונים דווקא מועילים בקשר לחיפוש עבודה ושינוי הכיוון שאני חושבת עליו. וזה דווקא אור בקצה המנהרה.

מחר יום חדש.

מחר הילדים באים, ואני בחיפושי דירה, בשקילה, בהרשמה של קייטנות.

שישי שבת בלי הילדים. קצת מפחיד, אבל יהיה בסדר. פעם חגגתי על סופיהשבוע האלה, ועכשיו זה קצת אחרת.