תמיד (תמיד?) מתוך האפלה נולד האור, מתוך הירידה צומחת העליה. כמו הנשימה: שאיפה ונשיפה: צריך לוותר על האוויר שבתוכי, שמחייה אותי, כדי שאוויר חדש יפרוץ פנימה וימלא אותי בחיות ובאהבה שלו. והיי - שוב צריך לוותר גם על אוויר הזה כדי לשאוף עוד קצת חדש...
לפעמים צריך לוותר על רעיונות, "ידיעה", בטחונות, תפיסות עולם, אפילו אמונות ובטח ובטח על אהבות ישנות ועבשות שסתם תופסות מקום מיותר, כדי לפנות מקום לדברים חדשים להכנס, לאהבות חדשות, שונות מהמוכר והידוע ובעיקר לדרכים חדשות המבהילות-ברענונתן.
המצחיק (מצחיק?) הוא שאני יודעת את זה כאן (מראה עם האצבע על המצח), ולרוב - לא תמיד - גם כאן (מראה עם כף היד על הבטן התחתונה והלב), אבל רק בנוגע לאחרים, לאנשים סביבי, אבל כשזה מגיע אלי, אני מה-זה-לא-חכמה: לא רואה ממטר.
ולכן כמה נפלא שיש אנשים חכמים ורואים ועציצים מוקירי תודה שמזכירים לי שמתוך הכלום, מתוך העצירה, מתוך איזה ערפל-מטשטש-ראות - שמשם נולד הצעד הבא. מתוך מקום של חוסר-הבנה ובלבול, משם נובטת החוויה, המהות של הדברים ואז איזו אמת קטנה מתגלית ורומזת לנו על הצעד הבא, הכיוון הבא.
כן, צריך אומץלב ואומץנפש ואומץגוף כדי לעצור - ולפעמים לעצור לגמרי - ולתת לזה לנבוט, אם כי מה שנחמד שזה יכול לקרות גם כששוכחים ולא זוכרים את כל ה"מאפילה לאור גדול" הזה.
כי בדרך כלל האמת הזאת כבר יושבת לה בבטן, או בידיעה - ולא במקום מאוד נסתר... זה מסוג הדברים שאנחנו חולמים עליהם ברגעי בין-הערביים של הקיום שלנו, הרגעים ההזויים שנראים כמו דשדוש, אבל הם בעצם הרגע שלפני-הלידה, תכף זה יפרוץ, אם רק תפסיקי לעשות רעש ולהקשיב.
ולסיום, פתאום צץ לי הרעיון לשים פה עוד שיר לשירה בציבור, שיר שלא תאמינו, אבל שימש אותנו בתור שיר ערש למשך כמעט 10 שנים (בחיי!!) - ככה עבר מילד לילד, והכל התחיל בחנוכה אחד:
באנו חו-שך ל-ג-רש
ב-ידינ ו אור ו-אש
כ-ל אח ד הוא אור ק-טן
ו-כול-הנו אור איתן
סור-הו-רה חושך מהשחור (בטח טעות במילים, לא?)
סו-הו-רה מפני ה-ה-אור
סו-הו-רה חושך מהשחור (מעניין מהן המילים האמיתיות כאן...)
סו-הו-רה מפני ה-ה-אור
ותוספת פרוזאית במיוחד:
בשעה 12 שקילה. עדכונים בהמשך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
