מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

מכירים את המצב שסוף סוף מצאתם משהו שחיפשתם הרבה זמן, שסוף סוף הגעתם למקום שרציתם והתאמצתם? שאחרי זמן רב פגשתם את המישהו לו חיכיתם מאז ומעולם?

והאם אתם מכירים את המצב, שהנה, אחרי שהגעתם ליעד המבוקש, אחרי שמצאתם את המישהו הנחשק, עכשיו כשזה "בידכם", אתם המממ... איך לומר זאת... בעצם.. פתאום.. לא ממש בטוחים שאתם בעצם רוצים את זה?

הו. זה מביך למדי, כי מה תגידו לעצמכם עכשיו? כל המאמצים והחיפושים והחלומות היו בכיוון הלא נכון? סורי, טעות באזימוט? שמפרט הדרישות, החשקים והצרכים לא היה מדוייק? מה תגידו – שאתם מפקפקים בדבר עצמו, או במישהו עצמו שמצאתם: "אה.. זה פשוט לא זה, זה לא האחד המסויים, זה לא המקום הנכון"?

או אולי תגידו לעצמכם שבעצם אתם מאילו שעסוקים תמיד בצייד ובחִיכִּיה וכשהציפור בידיכם, אתם פורשים בחוסר עניין?? שאתם – כך מסתבר - מעדיפים לחפש ולכְּמוֹהָ מאשר למצוא ולִשבּוֹע? מה שלא תגידו - זה מביך, כי הייתם בטוחים במה שאתם רוצים וצריכים ופתאום אתם מגלים שזה לא כך?! תודו שזה קצת מבלבל ותוקע.

אז ככה: הכרתי גבר שווה (פאוזה קלה לקריאות שמחה ושאגות גיל מהקהל...). טוב, אוקי – כל, או רוב הגברים שווים, הם פשוט לא מתאימים לי, אני לא מתאימה להם, הם לא מה שאני צריכה, אני לא מה שהם רוצים. אוקי אוקי. בלה בלה בלה. אבל הנה, הכרתי, מצאתי מישהו מתאים, לפחות על הנייר, לפחות בהמון מובנים.

הכרנו דרך האינטרנט (נו, כן...) וכבר דרך ההודעות הכתובות שלו ברשת, הבנתי שניצב מולי גבר שיודע לכתוב בלי שגיאות ומצליח להימנע מקלישאות. יופי! אחרי שנמסתי למשמע קולו בטלפון והצלחנו להימנע מלדבר על סקס ועל האקסים שלנו – התחלתי להיות ממש אופטימית, אם כי זהירה, כי אני טיפוס שמתאהבת ומתמכרת בין-שניה לקולות הורסים בטלפון. ולמחרת, בלי טיפת הירואיות דרמטית, הוא פשוט נכנס למכונית שלו ונסע את כל הדרך עד לבית הקפה שהצעתי (מרחק של שעה וחצי נסיעה מביתו ...) וזה קנה אותי סופית.

כשנפגשנו התרגשתי - וגם הוא. כשחיסלנו יחד ב-4 ביסים גדולים איזה מאפה ביזארי שהתבסס על מתכון לחמניות אנגליות מתוקות בשילוב זעתר, סומסום ובזיליקום, צחקתי נורא - וגם הוא.

מצאתי גבר שיודע להקשיב, אבל גם לדבר על עצמו, אכפתי, בעל תחומי עניין שסקרנו אותי, אבא קרוב לילדיו, מוכן, רוצה ולא פוחד מיחסים קרובים עם אישה רחוקה וגיליתי שאפילו ניצוץ המשיכה הגופנית התעורר מתרדמת החורף המתמשכת שלו. וואללה יופי. בקיצור – העסק נראה טוב, בחיי.

מצאתי את עצמי ממלמלת לפני השינה "זה לא יכול להיות", ומביטה אל עצמי במראה ושואלת בפליאה: "זו מציאות או שזה רק חלום?" ולוחשת תוך כדי נהיגה לכיוון הפלנטה הכל-כך עירונית וסואנת שלו: "it is too good to be true” ...

סיפרתי לאמא שלי ולאחותי, אם כי יצא שצימצמתי מאוד בחשיבות העניין וגם סיפרתי לחברותיי הקרובות ביותר והן עודדו אותי, שדווקא כשאין פיצוצים וזיקוקי דינור, זה סימן! זה סימן!

אבל למרבה המוזרות, ככול שהימים נקפו ואיתם שבוע ועוד שבוע, התחלתי לתהות למה אני לא מרגישה כלום, איך זה שאני לא מחכה לטלפון שלו ומזנקת למשמע כל צלצול ומדוע אני מעדיפה לספר לו שהערב, למרות שהילדים לא אצלי, יש איזו אסיפת הורים פתאומית ולא נוכל להפגש. מצאתי את עצמי חולמת בהקיץ סנאריואים של פרידה וסיום, משהו כמו: "תראה, זה לא אתה, זו אני: אמא שלי בבית חולים, אני צריכה לעבור דירה תוך חודשים, אני מחליפה עכשיו מקצוע, באמת, זה לא אתה, אני פשוט לא פנויה עכשיו ליחסים...". דברים מקוריים כאלה.

כי אצלי, למי שעדיין לא יודע, זה תמיד הופך למלודרמה all the way, לא סתם נפרדים ממר-מושלם הריחני. אופס... מר מושלם הריחני!? אולי זה הקטע: אולי הוא מושלם מדי, מתאים ומוצלח מדי. בלי פינות חדות וצללים מעט אפלים. בלי סדק קל או כתם מעופש חצי נסתר מהעין. אולי הוא רוצה אותי יותר מדי, או פשוט רוצה אותי וזה מספיק כדי לשים אותי במקום לא מוכר ומפחיד ולכן לרצות לעזוב את זה? אולי, אם נאמץ לרגע את גישתו של גראוצ'ו מארקס, אם הוא כל כך רוצה אותי, סימן שמשהו לא ממש בסדר איתו? ואולי, אולי זה באמת פשוט לא זה?

טוב, יש לי את כל הסוףשבוע לחשוב על זה, בזמן שאני בודקת אם אמא שלי עדיין בסדר, מדפדפת בעיתונים בלוח הדירות והדרושים ובוחנת מחדש את רשימת הקריטריונים המכשילה שלי. פסיכולוג יכול לעזור. תודה.