מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

חרדת החופש הגדול

ברגעים אלה ממש, אנחנו בעיצומם של חגיגות הסיום לשנת הלימודים. יש המוני ארועי סיום, הצגות, קונצרטים, חוגים, אסיפות הורים ופגישות עם מורות. תכפילו הכל בשלוש ותקבלו איזה מספר גוגו כזה. המון! וחוץ מזה ומעל הכל – לפחות אצלי -  מרחפת כל הזמן "חרדת החופש הגדול ".

בשנים הראשונות שהייתי אמא לא הבנתי שהעולם נעצר בחופש הגדול. אמנם תהיתי לאן נעלמות כל העבודות שלי. למה כל הקבוצות, ההרצאות, המפגשים, האנשים – למה כולם נעלמים. את רוצה להשלים איזה מפגש שאת מנחה – אי אפשר כי כולם במסיבות סיום והצגות. מה הצגות?? המבוגרים משתתפים?? מה הבעיה להגיע ב26.6 לעוד הרצאה?! הו, הייתי תמימה. את מנסה להקים איזו קבוצה, סדנא, להציע רצף הרצאות בנושא  מ-א-ו-ד  שימושי וחשוב – אין עם מי לדבר, פשוט אין עם מי לדבר: העולם נעצר מלכת החל מסוף מאי ועד אחרי החגים. ג'יזס אנשים! מדובר מכמעט חצי שנה, בחיי. כן, הבנתי שמשהו מתרחש אבל לא הבנתי מה זה. לא הבנתי כי לא ראיתי. לא ראיתי כי הילדים שלי עוד היו קטנים, וחוץ מאיזה 10 ימים בסוף אוגוסט (ואולי רק 8), כל החופש היינו מכוסים: המשפחתון פעל, המעון, המטפלת, הגן של הפשושים. מסיבות סיום? כשיש רק אחד, או שניים פצפונים מי שם לב לארועים כאלה בכלל?

רק אחר כך, מגיל גן-חובה של הראשון, וזה התעצם כשהשני הגיע לגיל הזה וגם היה עוד תינוק בבית – אני חושבת שאז, אז התחלתי להבין. ככול שהילדים גדלו כך רבו והתרבו ארועי-תכף-מתחיל החופש (אחרים קוראים לזה סוף-שנת-הלימודים) ואני מצאתי את עצמי שונאת יותר ויותר את חופש הגדול, יראתי ממנו כמו מאשפוז כפוי ארוך ובלי מזגן.

אני מודה, לפני החופש הגדול בשנה שעברה רעדתי, היו לי התקפי חרדה, הייתי מוכנה לרע ביותר. ציידתי את הבית בכל:

·        תשמישי בריכה למיניהם.

·        משחקי קופסא הורדו מהבויידם.

·        אביזרי תחפושות ואיפור הונחו במקומות זמינים ונראים לעין, אם כי מעט מוצנעים (כמה "נמרים" ו"מכשפות" נוזלי-איפור אפשר לחבק ביום אחד?!).

·        למרות שבתיה עוזיאל "הכינותי מראש" חסרה לי מאוד, בכל זאת גדשתי את הבית במוצרי יסוד של מלאכת-יד, הדבקות וגם חימר על כליו ושיפודיו, כדי שגם אנו נוכל להכין איש-תפוח-אדמה מגזרים, ענבים ושיפודים ולהיות גאים במעשה ידינו.

·        מלאתי את המזווה (שכמובן אין לי בביתי המיניאטורי) בחומרי גלם לאפיה, רידוד, לישה, צליה, טיגון, בישול, חתוך, ערבוב וקציצה. אין כמו עוגה בגובה 1 ס"מ שהילדים הגו במה מוחם הקודח מחום יולי-אוגוסט.

·        תארו לעצמכם שאפילו קניתי חרוזים יפים ומתוקים כדי שהבנים ישחילו צמידים ומחרוזות ברגעי משבר, דבר שהתברר כשטות גמורה, כי הם פשוט ירקו עלי בבוז למראה החרוזים הצבעוניים (ואני חשבתי שגידלתי אותם בחינוך קרוס-ג'נדר אסלי. יה יה יה...).

·        היתה פה בריכה מתנפחת וצינור אקסטרא-אקסטרא-ארוך.

·        שלושה זוגות אופניים מטופלים + ערכות פנצ'רים שגם אמהות יכולות להן, רולר-בליידס וקורקינט עם מפה ומצפן של הדרך מהבית לחברים, מהבית לבריכה, ומהבית ל"יאללה תעופו לי מהעיניים!".

·        טרחתי ומצאתי במחסן של אמא שלי את ספר הבישול האגדי "ילדים מבשלים", כדי שגם ילדי יוכלו  לאמר "אמא יכולה לעזור" ואז אני אכין להם לבדי כריכונים-מקושטים עם פרצופונים.

בסוף שרדנו את החופש ההוא, למרבה הפלא. הטעות היחידה היא שהיתה לי ציפיה מוזרה ואידיוטית יש לומר, להשלים איזו עבודה נשכחת מהאוניברסיטה. העירמה של הספרים והחומר עדיין מונחת בפינת השידה, בתקווה (מופרכת) שאנסה שוב הקיץ.

זהו, אז עכשיו אני בשיא חרדת-החופש-הגדול. סופרת את הימים לאחור....