מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

סליחה על המחיקה אתמול, אבל עניינים אישיים הכריעו ולא היה לי חשק שזה יהיה תלוי פה. עכשיו זה פשוט כבר לא יכול להשאר לבד במחשב, דורש אור-יום. תודה על ההבנה, ההתחשבות והדאגה.

טוב, החלטתי לכתוב על הפסיכולוג שלי.

הוא ואני, או אולי לשם הנוירוטיות יותר-עדיף לומר: אני והוא, אנחנו צמד חמד. ואני לא אומרת את זה מתוך איזה הלוצינציה סקסואלית, אלא כי זה באמת כך (כן, כן, מנידים כולם בראשם בחצי רחמים.."באמת כך..", כן כן)...

אנחנו זוג מאוד יוצא דופן בעולם הטיפולים, למרות שבמחשבה שניה, אני מניחה שיש עוד רבים כמונו, אבל במחשבה שלישית, אולי לא ממש.

אז קודם כל כדי להרגיע את כולם: אין בנינו כלום. לא זיונים, לא סקס (זה לא אותו דבר?), אני לא יושבת מולו עם חצאית בלי תחתונים (למרות שאני מאוד מקפידה ללבוש זוג נקי וחמוד במיוחד, וחצאיות בלי כתמים כשאני מגיעה אליו), אני לא מלקקת את שפתי בחושניות דבילית, ולא נושכת אותן כשאני מהרהרת בדבר מה אירוטי (בחיים, אבל בחיים לא ראיתי מישהו/י שעושים את זה במציאות. הנשיכה המפגרת הזאת בשפה התחתונה, מי המציא את זה??).

אז מה כן? 

בסך הכל זה פשוט מאוד: הוא ואני שייכים אפשר לומר לאותה קהילה, לאותו חוג, מעגל אנשים, סביבה אנושית. וזה אומר שהוא מכיר באופן אישי ומקצועי כמה מחברותי הטובות ביותר, את האקס שלי, ועוד כמה בני משפחה בוגרים. כך שכשאני משמיצה את האקס שלי, או עושה חשבון נפש מול חברות או בני משפחה, הוא יודע בדיוק על מי מדובר. הם אנשים מוכרים וקרובים לו. בהתחלה ניסיתי להסוות מי הם, אבל מהר מאוד זה התגלה כדבר מיותר ומעייף. עכשיו הוא יודע הכל על כולם, ואני מקווה שהפסיכולוג שלו יודע איך לעזור לו עם זה... 

אבל עיקר הסיבוך בנינו הוא ששניים מילדיו לומדים עם שניים מילדי באותן כיתות. אז מה – תשאלו. אז אני אסביר: זה אומר שכשהבן שלי סיפר והתלונן שנ' מציק לו, הייתי צריכה להתקשר אליהם הביתה ולדבר איתם על זה. תודה לאל שאישתו ענתה. וזה אומר שהבן הצעיר שלי כבר בילה שם כמה אחה"צים שהייתי צריכה לבוא ולקחת אותו, ולראות את כל המשפחה (כן, כולל את "המטפל"), בשורטס וכפכפים. כמה מביך היה לראות את המטפל אול-מייטי שלי  מחטט בין שיניו עם קיסם או לחילופין שרוע על השטיח בסלון בונה בלגו. וזה אומר שבכל אסיפת הורים, טיול כיתתי, ערב גיוס הורים, יריד שנתי, הצגות סוף שנה, ועד הורים, הועד למען החזרת המקרמה לתוכנית הלימודים – בכל אילו יוצא שאנחנו נפגשים. כשני הורים. ואז, כמו שני חוטאים, אנחנו עושים מאמץ, בלתי מודע כמובן (כמובן?) שלא לשבת זה ליד זו, שלא לעמוד במעגל, או בקהל קרוב מדי, או להתקל זה בזו באופן מביך. אבל כל הסיטואציה מביכה מלכתחילה, לא כך?? 

לדוגמא, ביום שני האחרון הייתי בטיפול בבוקר בו בין היתר יללתי כמו כלב מוכה, סיפרתי לו עוד פרט עסיסי מחיי המין הפסיכיים שלי, שנאתי את אבא שלי, הכפשתי את שמי הטוב ורוב הזמן שיגעתי את שנינו בגלל המזגן הקר מדי/חם מדי/קר מדי. זה היה בבוקר. והנה, אחה"צ, בחצאית תכלת וחולצה לבנה תמימת-מראה, תבנית עוגת מישמש בידי, ושלושה ילדים מסורקים ורחוצים מזדנבים אחרי – אני מגיעה להצגת סוף השנה של אחד מהם, ובום-טרח-הופה-היי הוא שם. עם ילדיו ואישתו הגיבעולית, שגם עליה יש לי הרבה מה לומר. איך גבר כזה סקסי וחמוד, ששומע בטיפולים שלו בטח דברים מאוד מעוררים ומסובכים, איך הוא מסתפק באישה כזאת צנונית, שטוחה וחייכנית יתר על המידה?? היא בעצמה מורה בבית-הספר, וברגעי משבר סביב שולחן האוכל המשפחתי, כשאנחנו רוצים קצת לצחוק, שמה מועלה ומוזכר. ובה הוא מסתפק?? ברוח הרפאים המינורית הזאת? איפה האש? איפה התשוקה? הלהט? מיצוי החיים? ובקיצור, אם אהיה אינפטילית עד הסוף המר: אך זה שהוא רוצה אותה ולא אותי??? 

אז ביום שני ההוא נפגשנו ברחבה מול הכיתות, החלפנו נידת ראש קלה וחיוך שיש בו יותר סודות מכל דבר אחר וזהו. אבל במשך רוב ההצגה הייתי בעצם עסוקה בהאם הוא עסוק בי, באיפה אני יושבת, ליד מי, האם אני מביטה בו (לא! לא הבטתי, רק קצת, פה ושם, אוקי די הרבה, רוב הזמן).  

דוגמא נוספת ומעניינת אפילו יותר היתה בטיול השנתי, שהצטרפתי כהורה מלווה, ובעודי מטפסת על האוטובוס, במכנסיים קצרות, גופית, נעלי הליכה, מימיה והרבה מצב-רוח טוב, פתאום הוא מטפס אחרי. אללי! חשבתי שאני מתה עוד רגע. הוא פשוט טיפס אחרי במדרגות התלולות של האוטובוס, ואתם יודעים איזה אפקט יש לזה ומה זה אומר מבחינת הזווית של הראש שלו לעומת הישבן שלי?!  

וכל הטיול, המאנייק הזה ישב ודיבר עם אחת האמהות היותר שאפות בסביבה, וזה פשוט הוציא אותי מהדעת. אנחנו בקושי אמרנו שלום, וזה אחרי שהוא יודע עלי הכל, אבל ממש הכל, כי נדרתי לא לבזבז שם את זמני ואת כספי בפטפוטי סרק ובדאווינים של תדמית וכו'. הכל זה המון, תאמינו לי. אז אחרי כל זה, בלי שהוא נותן לי אפילו פירור מעצמו, הוא יושב והולך כל הטיול השנתי הזה עם האמא היפה של הכיתה?! 

ברור שאחר כך, בטיפול העלתי את טענותי, כי נדרתי נדר כאמור לומר הכל. מה שיצא מזה היה מאוד מעניין, אני חייבת לציין. כי היה ברור שקשה לי מאוד אפילו להגיד לו שאני חושבת עליו, שאני מקנאה, שאני כועסת. היה לי קשה להגיד לו, כי קשה לי להראות נזקקת וצריכה, כי אני כן דואגת לתדמית שלי בעיניו, ודבר אחרון שאני רוצה זה שהוא יחשוב (סליחה – שהוא ידע) כמה שאני אינפנטילית. אבל בסוף הוא ידע, והוא כמובן חשב שזה אנושי, הגיוני, שזה במילא מצב לא נורמלי בין מטפל ומטופלת, אבל – שימו לב – ולכן אני מעריכה אותו כל כך – זה אומנם מצב לא רגיל ולא פשוט, אבל זאת הזדמנות נפלאה לדברים אמיתיים מהחיים לעלות שאפשר לטפל בהם. 

וכאן אני חייבת לומר שבמכוון לגמרי בחרתי ללכת למטפל גבר, במקום אישה שהיתה וודאי מבינה אותי יותר, מכילה אותי, מחבקת אותי יותר וכל מיני עניינים נשיים, שאני מאוד טובה בהם. אבל הקטעים שלי בחיים, התקיעות הגדולה היא סביב הגברים. לכן הלכתי למטפל גבר, כדי שיאתגר אותי, כדי שיקלוט את הבולשיט שלי, כדי שאוכל בעצמי לעבוד על הדברים האמיתיים בזמן אמת, לא רק לדבר עליהם. קשה לך עם כעס – יאללה, בואי נעבוד על זה. חשוב לך כל כך מה חושבים עליך – יאללה, בואי נעבוד על זה כאן בנינו. קשה לך להודות שאת בעצם חלשה ותלותית – אוקי, פה המקום לבדוק את זה. כאילו, טיפול אמיתי, שורש, עד הסוף. 

והקטע הזה שהחיים האמיתיים שלנו, שלי ושל הפסיכולוג מתערבבים, מאפשר להאיץ תהליכים, ולהוציא לאור דברים שיכולים להתחבא שם הרבה זמן מיותר.

תקראו לי פסיכית (אל תרחמו עלי!), תקראו לו חסר-אתיקה (ממש לא נכון, אבל אני בטוחה שיהיו הצדקנים שיחשבו כך) - מה שלא יהיה, אני כבר מחכה לטיול השנתי הבא...