מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

הרי גם ככה נוצרים כל מיני עניינים ריגשיים ואחרים בין מטופלת ומטפל, אז למה להקשות? האם בכנות אני יכולה לפתוח את חיי, נפשי ותיסבוכי בפניו, כשאני רואה אותו כמה ימים אחרי זה משתתף בסדנאת כריכת-מחברות בבית הספר? האם אני יכולה להיות אמיתית ורגילה בטיול השנתי, כשאני עסוקה כל הזמן בהאם הוא מביט בי, ומה אגיד לו עוד יומיים בטיפול?

ושאלת השאלות: האם שווה בגלל זה לעזוב אותו, כי אני חייבת לומר שמעבר לכל זה - הוא טוב, ראבק, הוא ממש ממש טוב. מכיר אותי ואת הבולשיטים שלי, את התעתועים שלי. מכיר את הסטיות שלי (אוקי, לא את כולן, זה יקח זמן עד שאעיז באמת לספר לו). הוא מצליח להבין ולראות את החיבורים והקשרים וסיפור החיים שלי באופן שאיש (כמעט) לא ראה קודם. יש בו את השילוב המנצח מבחינתי של עבודה קונוונציונאלית ולא-קונוונציונאלית, עם טאץ' רוחני אפילו (כן כן, אפילו...) והוא לא מחבק אותי לשווא, והוא קולט כל ניע וזיע בקולי ובגופי. והוא לא פוחד. תארו לכם.

אוקי, אז נראה לי, ככה תוך כדי כתיבה, שאני אשאר שם, אבל אנחנו נדון בנושא העירבובים באופן רציני. עכשיו מתחיל החופשהגדול, וסביר שלא ניפגש במילא מחוץ לחדר הטיפולים. באוגוסט במילא יש הפסקה. זה אומר שלקראת שנה"ל הבאה אם אשרוד את יולי-אוגוסט, נצטרך לחשוב על משהו רציני.

כשכתבתי את הפוסט הקודם עליו ועלי, זה היה יותר צורך כתיבתי, כמו תמיד. אני מודה שהתגובות, ובמיוחד כמה "מאתגרות" יותר, גרמו לי לעצור ולהניח לרגע קט את לפיתת הביצים הזאת.