יש תקופות שהכל מרחף מעל, ככה מעל הראש, לא ממש נוגע, לא ממש שורט.
פעם חיית כך, שנים, ילדות שלמה. אבל עכשיו זה כבר אחרת. את לא מוכנה לוותר לעצמך, רוצה שהכל יעבור דרכך, בתוכך – ולא מסביב. שיגע, שיפגע, שילטף, אבל חייב לעבור בתוכך. לא להחמיץ דבר.
יש תקופות שדברים נפלאים וכבירים מתרחשים, התרגשויות, עולמות חדשים, קפיצות לגובה ולרוחק – אז את מרגישה חיה.
תקופות אחרות את בתחתית הבאר. הכאב מציף ודוקר, הריחות והטעמים עזים, הצבעים והרוחות משתוללים. את נעה במרחב של עצב-קיומי. למדת לתת לזה להיות, לרדת לרדת לרדת כי גם שם את מרגישה הכי חיה, בתוך המלודרמה זאת.
המקום שאת לא רוצה להיות בו – זה כמו עכשיו:
***
לאבד את חוש הריח
וגם את חוש הטעם
לגשש באפלה
קשה להבחין בין מתוק ומר
בין חריף וחמוץ
הכל מריח כמו אויר
לכל יש טעם של מים
***
ואז, אז את יוצאת לחפש את זה, את הכאב הפיזי, המעורר.
אולי זה פסיכי, אולי זה מופרע (וזה כנראה באמת קצת כך...), אבל לפחות למדת איך לעורר אותך, איך לחבור לזרם הפנימי שהלך והתנתק, שקע באיזו מצולה שאת לא מצליחה להגיע אליה ושקט השתרר ואת לא יכולה לו, לדממת המים הזאת.
את שולחת יד ומגששת.
הכאב, הזחילה, הקשירה, הדקירה נושאים אותך למקום של חיים, של התעוררות, של הזכרות מי את, שאת חיה. ושם מותר להיות הכל: מותר לבכות, לצעוק, לילל, להתחנן, לדמם, להסדק ולאהוב עד תום. כי שם בטוח ויש מי ששומר ואוהב אותך. את נותנת לו את הדמעות שלך והוא נותן לך ללכת רחוק יותר משחשבת לעצמך שתוכלי ותרצי.
מוזר לא? ואחר כך את מרגישה חזקה מבפנים, מסוגלת ליותר ובעיקר – עירנית יותר לחיים, נוכחת ופחות שקופה.
יום אחד מספיק יהיה בחוד כישור קטן כדי לעורר אותך ולא שדה שלם של חוחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
