מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

יום אחד לפני שנתיים אישר בית הדין הרבני את הסכם הגירושים שלנו, שנה וחצי אחרי הפרידה הממשית, מי יודע כמה שנים אחרי ההיפרדות האמיתית.

באותו תאריך בדיוק,  17 שנה קודם, היה יום הנישואים שלנו,  שנתיים אחרי שהפכנו לזוג, 4 שנים אחרי שהכרנו בצבא.

ברור מה קדם למה, אבל לא לגמרי ברור מה גרם למה.

כשיצאתי ביום ההוא מבית הדין הרבני, ביום אישור-ההסכם, אספלט חיפאי לוהט תחת רגלי, התיישבתי באוטו, בסה"כ בוקר של פרוצדורות, קשה לי לזכור אפילו את מהלך העניינים ובכל זאת, פרצתי בבכי. מהסוג העמוק, זה שמרעיד את הבטן ועולה מהמעמקים. בבכי הזה היתה שמחה ופחד, היה בו שחרור וגם כעס ועלבון, היתה בו אהבה – לחיים. עכשיו כשאני חושבת על זה, היה גם בבכי ההוא תודה פנימית – כמעט לא מאמינה - לעצמי על האומץ והכוח.

אחרי החותמות של הרבנות, צריך היה לחכות עד אחרי פגרת הקיץ שלהם כדי לעשות את טקס הגט ולהתגרש באופן רישמי. גם אז, ב-2.9, יצאתי – אישה גרושה אחרי 17 שנים של חיים משותפים עם אותו גבר – ובכיתי באוטו.

אז מה היה לנו?

התעוררות.

פרידה.

כאב הילדים.

חגיגה, אופוריה, השתוללות והשלמת חוסרים.

חיפוש, מציאה, אובדן.

רגשות מפה ועד הודעה חדשה.

גילוי, הפתעה, רכות.

אהבה.

ידיעת כאב הילדים.

תמיכה וחברות.

שקט ושלמות.

עוד גילוי ופריצה.

פחד, עצירה, שיתוק.

התפרקות.

גדילה, נבירה, משא-ומתן.

חיפוש.

ומה יהיה לנו? כנראה שעוד מהכל.