מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

ירידה למדבר - עדכון שלישי (הנה הראשון והנה השני)

בדיוק היום נהייה יום כזה דחוס ומלא פעלתנות וכל העניינים הללו הפקיעו אותי מהבלוג, מהחשיפה-הנכספת ואפילו מהתקדמות מאסיבית לקראת היעד הנחשק - סוףשבוע מדברי התבודדתי חשיבתי, אכילתי, כתיבתי ואולי אף מפגשי-מינורי עם מישהו.

נתקעתי עם השרת, או הספק, או השלט של בזק שלא חיבר אותי (ועוד אלפי מנויים זועמים מן הסתם) לאינטרנט בשעות שכן הייתי פנויה, ואחר-כך הייתי שקועה עד צוואר בעיסוקי האמהיים, ועוד יותר אחר-כך - בעיסוקי החברתיים - תתארו לעצמכם - עד עכשיו פחות או יותר.

בנתיים גם דילמה: האם ללכת למקום שחשקה נפשי - אך יקר, או למקום שפחות חשקה נפשי, אך עדיין יכול לענות על כמה דרישות וציפיות מסויימות וכמו כן, אולי חברה טובה תצטרף אלי. מה יותר-עדיף? סוכהבמדבר הפלצני אך המפתה, או אשרםבמדבר הפיריקי אך הזול? בדידות מזהרת אל מול פני הצוק, או חברותה אושואית אל פני הרמה המדברית של סוף כביש 40?

אצטרך להחליט מחר. עיצות ודעות יתקבלו בברכה.

אני חייבת לומר שאמנם את חלק מהתגובות קראתי רק עכשיו, ואגיב אליהם וודאי רק מחר (מפאת השעה הפסיכית, ושעות השינה הלא רבות המחכות לי, משום שמחר, כמו הבוקר - אני הולכת לשחות בבריכה בכפר שלנו בשעה 06:30. הלו? כן כן. 06:30, אז כדאי ללכת לישון, לא?) - אבל מאוד מרגשות אותי, התגובות, ההתייחסות, האכפתיות. זה שאנשים קולטים את האדרנלין שרץ פה, בצד הזה של המקלדת, זה כיף אדיר, כי זה נכון. בקיצור, שמחה שעשיתי את זה, שעושה את זה. נראה לאן יגיע.

וחוץ מזה, קרה משהו מדהים: קבלתי מתנה ממישהו קרוב, שיושב לי חזק חזק בלב ובבטן. הוא קורא את הבלוג והודיע לי במייל שהוא עומד על כך שאקבל ממנו מחצית מהשהות בסוכהבמדבר.

תראו, קשה לי אפילו לספר את זה.

למה? למה באמת?! לא כי קשה לי לספר שיש מישהו אחוז בתוכי בדרך מוזרה אך שרירה. לא, זה בסדר גמור (למרות שבמחשבה כנה, זה גם לא פשוט כל-כך) . קשה לי לספר את זה בעיקר כי קיבלתי-מתנה, מתנה של אהבה, מתנה של נתינה מכל הלב והרבה יותר מהלב וזה מביך אותי לספר, משום מה.

המעניין הוא שברגע שההצעה הגיעה, ידעתי שזה נכון להסכים, רציתי לקבל את זה, הרגשתי שלאפשר למישהו משמעותי בחיי לתת לי - יהיה נפלא לשנינו, במקום לדחות אותו, ולהגיד "אה, לא צריך, מה פתאום.. אני יכולה לבד..". מה בעצם היה קורה אילו הייתי עושה את זה? הוא היה מרגיש דחוי. ברור נו, כי הייתי דוחה את מחוות האהבה שהוא מושיט לי. אני הייתי מרגישה מרוקנת, כי לא אפשרתי ל"מעבר חומרים" להתרחש. חסמתי עבורו את האפשרות להיות-בנתינה וחסמתי בעבור עצמי את האפשרות לצאת למקום שאני מאוד רוצה בו. אבל הפעם זה לא קרה. מישום מה זיהיתי את זה, את הסירוב האוטומטי, המשפיל, הדוחה, הסוגר ומשהו הסכים להשתנות.

אני מאמינה שאנשים לא אמורים להתנהל בעולם הזה לבד. כמעט בשום שלב או רגע. לא מדברת על ריגשי שקט, התבוננות או התבודדות. אני מדברת על ההתנהלות של החיים, יום יום. אנחנו גדלים בעולם שמחנך אותנו לעצמאות, לאינדבידואליות, למסוגלות ולביטוי עצמי ומימוש עצמי מירבי. והנה, אנחנו מגלים שוב ושוב ושוב, בכל מני צמתות של חיינו שאי אפשר לבד. ממש אי אפשר. שצריך להתקרב, שצריך לוותר על כמה חומות וסיסמאות, שצריך להסכים להיות תלותיים, רכים, נחמלים. 

טכנית הרי ברור שכולנו ממש טובים בלתפקד ולהצליח "לבד": לתמרן, ליזום, להצליח איכשהו. אבל מהותית - כדי באמת לשגשג ולפרוח, כדי באמת לחצות מכשולים ולגדול - צריך עוד אנשים איתנו, לצידינו ולפעמים גם בתוכינו.

אני למדתי את זה בדרך הקשה, דרך האמהות שלי. בהתחלה עשיתי לבד, כמו רבות מאיתנו. וואלה יופי, שקעתי בדיכאון בלי שידעתי בכלל. בילד השני, כבר היה רמז שכדאי ואפשר להעזר במשפחה, בסבתות, בחברות, בשכנים (בבעל?). בילד השלישי כבר הייתי חכמה: נפתחתי לעזרה, תמיכה, התערבות, מעורבות. שלטתי בזה, בחרתי מה כן ומה לא - אבל לקחתי בשמחה ובהקלה גדולה כל מה שהציעו לי מסביב. ואתם יודעים מה גיליתי? שכולם היו הרבה יותר מאושרים. כי פתאום הם הרגישו שהם משמעותיים, שהם חשובים, שהם עוזרים, שצריך אותם. שהידע והמיומנויות שלהם נחוצים ומשפיעים. כל אחד רוצה להרגיש שהוא משמעותי ומשפיע, ולא איזה נידח עלוב ובלתי נצרך. על ידי זה שנענתי, הסכמתי, בקשתי, אני חושבת שאפשרתי להם לחוש את עצמם נפלאים.

היי! היי!! את כל זה בכלל לא התכוונתי לכתוב בעידכון על היציאה למדבר ופתאום זה יצא, בגלל המתנה והאהבה ממנו.

וכל מה שבעצם רציתי להגיד זה שאני נבוכה לספר על המתנה הזאת. אבל אתם יודעים מה? אני אפרסם את זה בכל זאת. משום שהבטחתי לעדכן, ולהתחיל לעשות צנזורה היה מקלקל חצי מהעניין ומשום שהבטחתי לעצמי להיות אמיתית.